נסיעות

“אני אוהב לנסוע, אבל שונא להגיע.”

“במסעך, למד את ההיסטוריה הקצרה של המקום שבו ביקרת. היסטוריה היא ידע עשיר.”

“מי ייתן והאדון הכול יכול יישר את דרכך”

“בכל מסע, ראינו נופים יפים.”

“אני בהחלט חושב שנסיעות יכולות להיות חלק ממסע של הבשלה פנימית, אבל צריך לעשות זאת נכון.”

“אחד מתriumphs של תנועת הזכויות האזרח הוא שבעת שאתה מסע בדרום כיום, לא מרגיש מושפע מהשאריות של אבל וחוסר אהבה.”

“אוכל דיאטטי אינו ארוחה, הוא תרופה.”

“לאן שלא נלך, האנשים הנפלאים שאנו פוגשים הופכים למשפחתנו.”

“מי ייתן ותלך בדרך האור”

“העז לחקור את המקומות היפים בעולם.”

“אחת הסכנות שבנסיעה היא שאנו רואים דברים בזמן הלא נכון, לפני שהייתה לנו הזדמנות לבנות את הקליטה הדרושה, וכאשר מידע חדש הוא אפוא חסר תועלת וחולף כשם שמחרוזת חרוזים בלי שרשרת מחברת”

“אזרחות, בין אם היא מסע לקניון הסמוך או דרך החיים כולה, צריכה להיות עם תחילה, באמצע וסוף, נכון? אך הדרך אינה כזו כלל. זו בדיוק הבלתי-לוגיות וההפכפכות של הדרך, יחד עם חיפושנו אחר משמעות, הן מה שמקנה למסע את התלותיות שלו.”

“אבל האם זה באמת דבר כל כך רע לחיות כך רק לזמן קצר? רק לכמה חודשים מחייו של אדם, האם זה כל כך נורא לנדוד בזמן בלי שאיפה גדולה יותר מאשר למצוא את הארוחה הנעימה הבאה? או ללמוד איך לדבר שפה בלי מטרה נעלה יותר מאשר שהיא נעימה לאוזנך כשאתה שומע אותה? או לנמנם בגינה, בכתם של אור שמש, באמצע היום, ממש ליד המזרקה האהובה עליך? ואז לעשות זאת שוב למחרת?”

“מכיוון שזה נראה לעיתים קרובות עולה בדיונים על הסגנון הרדיקלי, אזכיר עוד תובנה אחת ממסעותיי. היזהרו מפוליטיקת הזהויות. אומר זאת אחרת: אל תעסקו בפוליטיקת זהויות. אני זוכר היטב את הפעם הראשונה ששמעתי את האמרה "האישי הוא פוליטי". היא החלה כסוג של תגובה לתבוסות ולנסיגות שבאו אחרי 1968: פרס ניחומים, אם תרצו, לאנשים שפספסו את אותה שנה. ידעתי בעצמותיי שרעיון רע מאוד נכנס לשיח. ולא טעיתי. אנשים החלו לקום בישיבות ולנאום על איך הם "מרגישים", לא על מה או איך הם חושבים, ועל מי שהם היו במקום על מה (אם בכלל) שעשו או עמדו בשבילו. זה נעשה לשכפול, בצורה אפילו פחות מעניינת, של הנרקיסיזם של ההבדל הזעיר, משום שכל קבוצת זהות הולידה את תת־הקבוצות שלה ואת "הספציפיוּת" שלה. נטייה זו זכתה לעיתים קרובות ללעג — הסיעה השמנה של הפלג הטרנסג'נדרי הלסבי הנכה של הצ'רוקי דורשת שיישמעו את צרכיה — אך לא ללעג מספיק. צריך היה לראות זאת קורה באמת. מדרך להיות רדיקלי זה הפך מהר מאוד למדרך להיות ריאקציונרי; השימועים של קלרנס תומאס הוכיחו זאת לכל מי שאינו קהה, משעמם ואנוכי, אבל אז, דווקא הקהים, המשעממים והאנוכיים הם שתמיד ראו בפוליטיקת הזהויות את ההזדמנות הגדולה שלהם. בכל אופן, מה שמבינים במהירות אם מציצים מעבר לחומת השכונה או הסביבה המיידית של עצמך, ונוסעים מעבר לה, הוא, ראשית, שיש לנו עודף עצום של אנשים שלא היו משנים דבר באופן שבו נולדו, או בקבוצה שאליה נולדו, אבל שנית ש"האנושות" (והרעיון של שינוי) מיוצגת בצורה הטובה ביותר בידי מי שיש להם השכל לא לחשוב, או שמא אומר להרגיש, כך.”

“מה היית עושה אילו נשאר לך רק יום אחד בעולם הזה? היית מבלה אותו עם האנשים שאתה אוהב? היית נוסע לקצותיו הרחוקים של העולם כדי לראות כמה שיותר פלאים? היית אוכל רק שוקולד? האם היית מתנצל על כל הטעויות שלך? האם היית עומד מול מי שמעולם לא היה לך האומץ להתייצב מולו? האם היית אומר למושא אהבתך הסודי שאתה אוהב אותו או אותה? למה אנחנו מחכים עד לרגע האחרון כדי לעשות את הדברים שהיינו צריכים לעשות כל הזמן?”

“מצא את הנתיבים הנכונים למסעך. סע לאורך נתיבים אלה עד ליעדך הסופי.”

“אתה מעז לנסוע בדרך קדושה, אף על פי שאולי אינך יודע את הסוף.”

“אל תותיר שום שביל שלא נלקח”

“אני חי בשני עולמות ייחודיים, ונע ביניהם רק עם פתיחתן או עצימתן של עיניי.”

“לסלפי יש יותר פנים ופחות רגשות”