זמן

“החיים קצרים כל כך, אין זמן לבזבז, לכן בחרו בקפידה, אהבו בעוצמה וחיו באושר עילאי.”

“רק כאשר אתה בורח ממה שהחברה רוצה שתעשה עם זמנך, ואז משקיע את הזמן הזה בעשיית מה שנולדת לעשות, תוכל להגיע לגדולה ולחיות חיים מלאים ומסופקים.”

“זה הזמן לעוף. תרצה להצטרף אליי?”

“בצעירותו של האדם חולם על כך שיקבל את ליבו של האישה שאוהב, מאוחר יותר מספיק לו הרגש שיש לו את ליבו של אישה כדי להיפתע באהבה אליה. ובגיל חמישים, בגיל שבו נראה ש—כשאנו מחפשים באהבה בעיקר את הנאה אישית—הטעם בבעת האישה צריך לשחק תפקיד מרכזי בהרבה יותר בהרגעתה, אהבה יכולה להיווצר, אהבה גופנית ביותר, ללא כל בסיס ברצון. בזמן זה בחייו כבר נפגע האדם פעמים רבות מחיצים של אהבה; היא כבר לא מתפתחת ממנה עצמה, משרתת חוקים בלתי-ניתנים להבנה ובלתי-נמנעים, מול הלב הפאסיבי והמפתיע שלו. אנחנו מגיעים לעזרתה; אנחנו משחזרים אותה בזיכרון ובהצעה; מזהים אחד מתסמיניה, זוכרים ומחזירים את השאר.”

“אינך יכול לקבל את אלוהים כאשר אתה חוסם אנשים מחייך”

“אם אתה מתכוון להקדיש את זמנך לעשות משהו שאתה טוען שאתה אוהב, קח את המחשבה הזאת; "האם אני אוהב את זה? האם אוכל להיות בשלום עם עצמי אם אסרב לעשות זאת?" זו תשוקה.”

“קח את העצמי המקרי שלך ובנה אותו אל תוך העצמי האידיאלי שלך”

“חברות עם בני אדם פותחת את הדרך לחברות עם אלוהים”

“אהבה היא שיגעון מסור, בעוד שנישואים הם אחריות. אבל אז אפשר להיות משוגע במסירות ואחראי בעת ובעונה אחת, כן, אפשר. ולכן כך עלינו להתחיל לראות את הנישואים: כפי שהם, על מה שהם! על הנישואים להפסיק להיות אידיאל נצחי עם הסוף שנגזר מראש של המוות! עלינו לאפשר להם להיות ולהיראות כפי שהם! אולי אם ניגש אל הנישואים בעיניים פקוחות אל מציאות טבעם, נפסיק להיכשל בהם! אנחנו נכשלים בהם משום שאנו חושבים עליהם כעל משהו שאינם! אנו מוקסמים מאידיאל שאינו נוגע במציאות, ולכן כשאנחנו מתחילים לגלות את המציאות שלהם, אנו רואים את עצמנו ככישלונות! זה דבר פראי ומבורך לרצות לבלות את שארית חייך הבוגרים עם אדם אחד, לגדול ולהשתנות יחד, בעודך צועד עמוק יותר אל מעמקי האהבה; ואולם עלינו להבין שאולי לא נעשה זאת "נכון" בפעם הראשונה.”

“אני מעריץ מושבע של להקת דבו עוד מאז התיכון בשנות ה-70. האלבומים שלהם רק נשמעים טוב יותר עם הזמן.”

“האלוהי נסוג כמה צעדים מן האנושות, אולי מתוך סלידה, אולי מפני שאיננו ראויים עוד להביט ישירות בישויות קדושות.... כאשר האלוהי נכנס לעולם בימים אלה מחוץ לזמן, הוא מתגלה בדיסקרטיות דרך ילדים ובעלי חיים.”

“היופי הוא אחד מן העובדות הגדולות של העולם, כמו אור השמש, או האביב, או ההשתקפות במים האפלים של אותו קונכיית כסף שאנו קוראים לה הירח. יש לך רק שנים מעטות שבהן תוכל לחיות באמת, בשלמות, ובמלואך. כאשר נעורייך יחלפו, יחלוף עמם גם יופייך, ואז תגלי לפתע שלא נותרו לך עוד ניצחונות... הזמן מקנא בך, ונלחם בשושנותייך ובוורדייך. תיעשי צהבהבה, ושקועה-לחיים, וקהת-עין... אה! הביני את נעורייך בעודך מחזיקה בהם. אל תבזבזי את הזהב של ימייך, בהאזנה למשעממים, בניסיון לשפר את חסרי התקנה, או בהענקת חייך לבורים, לפשוטים ולוולגריים... חיי! חיי את החיים הנפלאים שבתוכך! אל תאבדי דבר. היי תמיד מחפשת תחושות חדשות. אל תפחדי משום דבר... העולם שייך לך לעונה... כמה טרגי יהיה אם תתבזבזי. שכן קצר כל כך הזמן שבו יימשכו נעורייך. פרחי ההרים הפשוטים קמלים, אך הם פורחים שוב. הלבורנום יהיה צהוב ביוני הבא כפי שהוא עכשיו. בעוד חודש יהיו כוכבים סגולים על הקלמטיס, ושנה אחר שנה הלילה הירוק של עליו יחזיק את כוכביו הסגולים. אך את נעורינו לעולם איננו מקבלים בחזרה. פעימת השמחה שפועמת בנו בגיל עשרים נעשית אטית. אברינו כושלים, חושינו נרקבים. אנו מידרדרים לבובות מחרידות, רדופות בזיכרון התשוקות שמפניהן פחדנו יותר מדי, והפיתויים המעודנים שלא היה לנו האומץ להיכנע להם... נעורים! נעורים! בעולם אין דבר מלבד נעורים.”

“אין עוד אפשרות לבחור את מנהיגינו ממעיין כישרונות מוגבל מגדר, גזע, הון, אבים משפיעים או תעודות נייר. הגיע הזמן להחזיק בגאווה שווה בהשברת כל המגבלות.”

“הזמן היה משהו שקרה בעיקר לאנשים אחרים; הוא התבונן בו באותו אופן שבו אנשים על החוף התבוננו בים. הוא היה גדול והוא היה שם בחוץ, ולפעמים היה זה דבר ממריץ לטבול בו אצבע רגל, אבל אי אפשר היה לחיות בו כל הזמן. מלבד זאת, הוא תמיד גרם לעורו להתקמט.”

“כשאני פותח אותם, לרוב הספרים יש ריח של זמן מוקדם יותר הדולף מבין הדפים — ריח מיוחד של הידע והרגשות שבמשך דורות נחו בשלווה בין הכריכות. כשאני שואף אותו, אני מעיף מבט בכמה עמודים לפני שאני מחזיר כל ספר למדף שלו.”

“אני לומדת אסטרונומיה משום שזו הצורה הנשגבת ביותר של המדע הקיימת. אלה הפסגות הגבוהות ביותר שאליהן אנו יכולים להגיע באמצעות ידע והבנה. בכל יום אנו זוכים להביט אל האינסוף, אל הנצח, אל הזמן, אל המרחב, אל מרחב-זמן ואל העבר והעתיד גם יחד. בכל יום אנו מגדירים מחדש את מה שקיים; אנו רוקדים על גבולות המציאות והלא-ממשי. אני כמעט שאינני מעזה אפילו לומר את המילה, "לא-ממשי". עדיין לא הוכחנו את המילה הזאת.”

“חברים הם גיבורי-העל האמיתיים. הם נלחמים באויבינו הגרועים ביותר—בדידות, צער, חרדה, דיכאון, פחד וספק—בכל פעם שהם באים לבקר.”

“כדי למקסם את הזמן, אתה רוצה לוודא שכל שנייה של היום שמגיעה מומרת לתוצרים כלשהם.”

“המרצה הזמין את ההמון לדמיין שהם צופים ממעבר למרחב מדברי אל רכס הרים ביום בהיר וברור, זוהר ככוכבים. הם יכלו לצפות בשיא הר, בעוף או בענן, באבן שמתחת לרגליהם, או אפילו לתוך קניון מאחוריהם. אך ביניהם היה זה האדם העצוב הזה, והראש שלו היה מכוסה בכדור פלדה שאותו לא יכול היה להסיר. היה בו רק חור עין אחד דרך אותו יכול לצפות, ולחור זה היה מחובר צינור באורך שישה רגליים. זו הייתה רק תחילתו של סבליו של בילי במטאפורה. הוא היה גם מחובר לרשת פלדה שהייתה מחוברת לרציף, והיה בלתי אפשרי לו לסובב את ראשו או לגעת בצינור. קצהו הרחוק של הצינור התמך על משענת דו-רגלית שהייתה גם מחוברת לרציף. כל מה שבילי יכול היה לראות היה הנקודה הקטנה בקצה הצינור. הוא לא ידע שהוא על רציף, לא ידע אפילו אם יש משהו מוזר במצבו. הרציף לעיתים קר”

“ראיתי בדיוק תמונה אחת של מרקס ואחת של לנין בכל שהותי, אבל כבר זמן רב שלאידאולוגיה לא היה שום קשר לכך. לא בלי ערמומיות, פאט מן וליטל בוי המירו בהדרגה את מערכת האמונה של המדינה כולה לצורה מנוונת של קונפוציאניזם, שבה פולחן האבות המסורתי וכבוד לסדר מתמזגים עם לאומנות קיצונית ושנאת זרים. סמוך לעיר הדרומית ביותר, קסונג, שנכבשה בידי הצפון ב-1951, הובילו אותי לראות את קבריהם השמורים להפליא של המלך והמלכה קונגמין. חשיבותם בקוסמולוגיה של פ.מ.-ל.ב. היא שהם שלטו בקוריאה המאוחדת דאז במאה ה-14, ושהיו קונפוציאנים ושושלתיים, והותירו אחריהם אנדרטאות מפוארות רבות לעצמם. הקברים בנויים על מדרון אחד, והאגדה מספרת שהמלך שלח אחד מאנשיו לבחור את המקום. מתוך חשדנות כלפי פקודו, הוא טיפס אחר כך על הגבעה שממול. הוא נתן הוראות שאם המקום הנבחר לא ימצא חן בעיניו, הוא ינופף במטפחתו הלבנה. על האות הזה היה על החצרן להיהרג. בפועל, המלך אכן מצא שהמקום אידיאלי. אבל היה זה יום חם, והוא, בשכחתו, ניגב את מצחו במטפחת הלבנה. כשירד במורד הגבעה, הוא נתקל בגופתו הטרייה של החצרן וקרא: "אוי ואבוי." ומאז, כך סיפרו לי מלווי, הפסגה שממול נקראת "גבעת אוי ואבוי". חשבתי שזו המחשה מושלמת לגחמנות ולאכזריות של הנהגה מוחלטת, והתחלתי לנסח בדיחה קטנה על קים ג'ונג איל כ"אה, מנהיג יקר", אבל היא מתה על שפתי.”