זמן

“אין לך צורך לחכות שאלוהים יופיע, כדי להינצל מהמצב הרע שלך. אלוהים מנסה למשוך את תשומת לבך כבר זמן רב מאוד.”

“חשוב על הסוף כשאתה מתחיל! אף שהסוף אולי אינו ודאי כל כך, אתה בטוח שתקבל משהו, ובדרך כלל ובאופן מפתיע, מעל היעד בסוף! קשור את עצמך להתמדה ולעקשנות, לאומץ ולמרץ, לחוכמה ולאמונה, והעז ללא הרף! לפעמים זה אף פעם לא בסדר להרגיש בסדר בכלל. יש שימשיכו להרגיש בסדר עד שיפגשו את מה שיאמר להם מה יכלו לעשות בעוד הם מרגישים בסדר! כך היה בימי עץ התאנה. הוא חשב שהצגת עליו השופעים הייתה משמחת את ישוע המשיח, אך ישוע נזקק לפרי! לכולנו יש עלים שופעים (חיים), אך חשוב על הפירות שעלינו לשאת (לחיות) בבוא העת לשאתם, בעתם ושלא בעתם! מי ייתן ומספיק יהיה מספיק, וכאשר תרגיש שכבר יש לך די, מי ייתן ותידחף על ידי די כדי לעבור מעבר לדי ולהעז לחיות טביעת רגל ייחודית! הכול מתחיל בצעד ומסתיים בצעד! התחל את יומך במרץ ובעקשנות עילאית וסיים את יומך עם משהו! היה נכון לעשות משהו ייחודי בכל יום, כי זה כל מה שהחיים עוסקים בו! החיים הם מסע הרפתקני ואי אפשר לעקוף לעד טעויות, אך אם טעית, למד מן הטעות, עשה משהו עם הטעות והימנע מכך שהטעות תקרה שוב, ולכל הפחות אכן טעית! רק בחרת שורש אחר מן הרגיל אל יעדך הסופי. המשמעות שנתנו למילים היא מה שהופך מילים לבעלות משמעות! נשום כל עוד יש בך נשימה ועשה משהו עם האוויר שאתה נושם כל עוד יש בך נשימה!”

“בין אם אנשים רואים בך צל או דבר בלתי נראה או טיפשי, יבוא זמן שבו הדימוי שלך לא ייראה עוד בעיני פשוטי העם.”

“הזמן עמד מלכת, אז היא למדה לשנות את המיקוד שלה.”

“אם יש דבר אחד שאני יכולה לומר כשיגיע זמני להביט לאחור על חיי המפוארים, הוא שחייתי, באומץ ובפראות בתוך כל הכאוס הזה.”

“איני יודע זמן באנושות בו הִתְנַסְרוּת הִתְנַסְרוּת טובה יותר מהדעת.”

“זהו עוד עצה אחת שיש לי בשבילך: אל תאבד סבלנות. גם אם הדברים מסובכים כל כך עד שאינך יכול לעשות דבר, אל תתייאש ואל תתפרץ ואל תתחיל למשוך בחוזקה בחוט מסוים לפני שהוא מוכן להיפרם. עליך להבין שזה יהיה תהליך ארוך ושאתה תעבוד על הדברים לאט, אחד אחד.”

“היי שמח, אך כאשר באים זמנים עצובים, דע שאלוהים מאפשר את הזמנים האלה למען מימוש עצמי”

“הדת עוסקת בהפיכת אמונה שלא נבחנה לאמת בלתי מעורערת באמצעות כוחם של מוסדות וחלוף הזמן”

“אתה חופשי לפתח את עצמך כאשר אתה עצמאי”

“אין לך צורך בנביא שיקיץ אותך ממיטתך; אין לך צורך בארכיבישוף שיתאר עבורך את גודל הכף שלך. זכור, אתה נמצא במרכז הניהול של ענייניך שלך כשהגיע הזמן שלך לפעול!”

“המוזיקה הראשונה ששמעתי אי פעם הייתה רק מאה ושישים ימים אחרי שנוצרתי. דה דם דה דם דה דם האם אי פעם שמעתם את הצליל שמביאה ברכה? זהו זה. הדבר הראשון שראיתי אי פעם היה רק מאה ושמונים ימים אחרי שנוצרתי. זה היה אור בהיר רך כמו עננים חם כמו נרות. האם אי פעם ראיתם את הצבע של ברכה? זהו זה. הפעם הראשונה שסבלתי אי פעם הייתה בשלושת אלפים ושישים השניות אחרי שנולדתי. הקשבתי לפעימות הלב שלה. חיפשתי את האור שלה. בכיתי בפעם הראשונה עד שהיא נולדה. האם אי פעם הכרתם ברכה? תאום הוא זה.”

“אני מבין שיש אנשים שלא יאמינו שילד מעט יותר מעשר שנים יכול להרגיש רגשות כאלו. הסיפור אינו מיועד להם. אני מספר אותו לאלה שיש להם ידע טוב יותר באדם. האדם הבוגר שידע להעביר חלק מרגשותיו לחשיבה מזהה את חוסר החשיבה האלה בילד, ולכן סבור שילד זה חסר את הניסיון הזה. אך נדיר מאוד בחיי שרגשתי וסבלתי כמעט כפי שרגשתי וסבלתי באותו זמן.”

“מהגטו אל האחוזה, ממנהיג קהילה אל אסיר בשורת הנידונים למוות, האדם תוהה אם יש אלוהים. ואם יש, איך הוא? בכל תקופה היסטורית שנחקור, בכל תרבות שנבחן, אם נביט לאחור בזמן נראה שכל העמים, פרימיטיביים או מודרניים, מכירים בסוג כלשהו של אלוהות. יש אנשים שמוותרים על החיפוש אחר אלוהים מתוך תסכול, מכנים את עצמם "אתאיסטים" או "אגנוסטים", ומצהירים שהם חסרי דת.”

“אה, אדוני, האדון העני, האדון הגיבור, קרא דוויין, "אתה ניסוי של בורא היקום. אתה היצור היחיד בכל היקום שיש לו חופש רצון. אתה היחיד שצריך להבין מה לעשות לאחר מכן – ומדוע. כולם אחרים הם רובוטים, מכונות. אנשים מסוימים נראים כאילו אוהבים אותך, ואחרים נראים כאילו שונאים אותך, ואתה צריך לשאול את עצמך מדוע. הם פשוט מכונות שמאוהבות ומכונות שמשנאות. אתה עייף ומבולבל, קרא דוויין, "מדוע לא תהיה? ברור שזה מאמץ, לחשוב כל הזמן באוניברסום שלא נועד להיות סביר.”

“שחרר את הטעויות ואת החטאים של אחרים. יהיה לך די זמן לעשות את הטעויות שלך, כל שארית חייך כדי לבצע את החטאים שלך.”

“איזו חבורה מגעילה,” הוא אומר, ומביט ישר לתוך עיניי. אני המומה שהוא יכול לראות אותה. עדינה למגע ורגישה מכל צד, החבורה עמוקה יותר מימים. ידי נעה אוטומטית אל חזי. המדע לימד אותי בביטחון מוצדק שלבי היה מקובע בבית החזה שלי, אבל החיים מאז הראו לי אחרת. לבי, למעשה, משתלשל מסבך של חוטים. קצותיהם נתפסים בחוזקה בידי אנשים רבים, שמושכים ומשחררים, לאחר שגרמו במשך הזמן לחבורות כואבות רבות. אני בוכה כי לרוב האנשים הן אינן נראות. “איזו חבורה מגעילה,” הוא חוזר, ומושך בלבי האומלל. עיניו הטובות נוטשות את עיניי כשאני מרגישה לחיצה על זרועי. הוא מסובב אותה מספיק כדי להראות לי כתם קטן ועגול של סגול, שמסביבו הילה צהבהבה וחולנית. “אה. המרפק שלי.” אני משחררת את האוויר מריאותיי בנשיפה. חבורה נוספת נוצרת במקום שבו לבי פגע ברצפה. הוא נמשך שוב למעלה. “אני יכול לעשות משהו בשבילך?” אני רואה בעיניו את דמותו הממוזערת של אצבע — האצבע שלו — כרוכה באחד החוטים המשתלשלים. הוא מושך ואני מרגישה זאת. “לא,” אני משיבה לשאלתו. אבל זה שקר. יש משהו שהוא יכול לעשות, יחד עם כל מי שאוחז בחלק מן הרשת הסבוכה סביב לבי. הלוואי שהיו משחררים אותו ברחמים.”

“מוזר איך פיסת שירה פועלת במוח וגורמת לרגליים לנוע בקצב שלה לאורך הדרך.”

“כמו רוב בני זמננו, אני לא מאמין בנבואה או בקסם, ואף על פי כן, מחצית מזמני אני מעסיק את עצמי בהם.”

“אנחנו נישן אתה על ידי כפותי מקיפות את חגורתך ידיך מחזיקות את פני רגלייך מעורבבות בידיך ידיך מוקפות אותי בחמלה עיניך נוגעות בעיניך עיניך צופות עמוק בעיני ונמשיך לחפש את צעדינו באבק הזמן...”