קורבן

“לטייל שווה כל מחיר או הקרבה”

“אם זהו סגן, איני רוצה שום מידה טובה....אני יודע מהי האושר האפשרי לי עלי אדמות. ולאושר שלי אין צורך במטרה נעלה יותר כדי להצדיקו. האושר שלי אינו אמצעי לשום תכלית. הוא התכלית. הוא מטרתו שלו. הוא ייעודו שלו. גם איני אמצעי לשום תכלית שאחרים עשויים לרצות להגשים. איני כלי לשימושם. איני משרת של צרכיהם. איני תחבושת לפצעיהם. איני קורבן על מזבחיהם....אבל מהי חירות? חירות ממה? אין דבר שיכול לשלול מן האדם את חירותו, זולת בני אדם אחרים. כדי להיות חופשי, על האדם להיות חופשי מאחיו. זוהי החירות. זאת ולא דבר אחר.”

“אנחנו יצאנו להציל את השיר, סאם, ויש להציל אותה – אך לא לי.”

“אישה היא רכה, טובה ואוהבת. כשאתה בסכנה, היא תמיד מוכנה להקריב את עצמה כדי להציל אותך. לכן לעולם אל תשכח לכבד אותה.”

“מצא מטרה לשרת, לא אורח חיים לחיות.”

“אני מסרב להעניק את חיי לפוסטריות. כמובן שיש לחייב לא פחות את הדור הנוכחי כמו את ילדינו הלא רצויים. מה גורל כזה – להרחיב את עצמי ולהפוך לאי-נאה, לאבד את אהבת עצמי, לחשוב במונחים של חלב, חיטה, אמא, חריצים... ילדי החלום האהובים, איך יפים אתם יותר, יצורים מדהימים, שמתנפנפים (כל ילדי החלום חייבים להתנפנף) על כנפי זהב, זהב.”

“הקרבה עצמית מאפשרת לנו להקריב אנשים אחרים בלי להסמיק”

“מהם מעשי החיים; לשרת, להקריב, לחלוק!”

“אלוהים שילם את החוב הגדול ביותר שאי פעם תצבור, וברגע שתבין את הקורבן המדהים שהוא הקריב רק למענך, תרגיש מחויב לפנות אל אלוהים ולקבל את ישוע המשיח אל לבך.”

“כל דבר בחייך שהושג מוקדם מדי או בקלות רבה מדי, עם מעט הקרבה, אובד מהר מדי”

“איש אשר היה לחלוטין חף מפשע, הציע עצמו כקורבן לטובת אחרים, כולל אויביו, והיה לכופר לעולם. זו הייתה מעשה מושלם.”

“אם ההקרבה אינה נושא חיי, אין טעם לספר את הסיפור.”

“הרעיון הפרימיטיבי של הצדק הוא בחלקו נקמה שהוסדרה בחוק ובחלקו כפרה באמצעות קורבן. הוא מתגלגל משני הצדדים בתפיסה ששני שחורים עושים לבן, ושכאשר נעשה עוול, יש לשלם עליו בסבל שקול. לרוב הפלשתי נדמה כמובן מאליו שסבל מפצה כזה צריך להיות מוטל על עושה העוול לשם השפעתו המרתיעה על עושי עוול אחרים לעתיד לבוא; אך הרהור של רגע יראה כי יישום תועלתני זה משחית את כל העסקה. למשל, שפיכת דם אינה יכולה להתאזן בשפיכת דם אשם. הקרבת פושע כדי לפייס את אלוהים על רצח אחד מעבדיו הצדיקים דומה להקרבת כבשה מוכת גרב או שור חולה דבר הבקר: היא מזמנת את חמת האל במקום לפייסה. בעשותנו זאת אנו מקריבים לאלוהים את סיפוק נקמתנו שלנו ואת הגנת חיינו שלנו בלי עלות לנו; ואילו עלות לנו היא מהותה של הקרבה וכפרה.”

“הקורבנות שאנו מקריבים כדי להישאר בריאים, כדי להיראות טוב, המאכלים הטעימים שאנו מוותרים עליהם, רגשות האשם, האימונים — כל הדברים הללו דורשים משמעת רבה, אכפתיות, ואפילו סוג של אהבה עצמית פרדוקסלית, מכחישה את עצמה, כדי שיוצאו אל הפועל כראוי. אולם מצער הוא שכל כך רבים מאיתנו כיום אינם נלהבים באותה מידה מקדושתנו הרוחנית כפי שאנו נלהבים מבריאותנו הגופנית. אכן, שניהם חשובים — עלינו לעבוד את האל בכל היבט של חיינו — ואחד מהם אף, במובן מסוים, כרוך באחר. אף על פי כן, חוסר הפרופורציה הזה בסדרי העדיפויות האמורים עדיין צפוי בהחלט: אנחנו בני האדם תמיד נטינו לחבב את מה שבאופנה ואת הצד החולף של הדברים, ולעשות את מה שנחשב לשווא בעיני האדם לפני מה שנחשב חיוני ונצחי בעיני האל (כלומר, "לנקות את החלק החיצוני של הכוס של האדם בעודו מותיר פנים מלוכלכות"). אך במובן מסוים, כל זה רק מראה שהאדם ששונא משמעת בכל לבו שונא את עצמו בכל לבו; שכן בתוך הרוח הוא המקום שבו הקדוש ברוך הוא שופט בריאות אמיתית או מחלה.”

“למרות עד כמה הם עשויים להיות עצומים להחריד, לעולם אין זה גודל הארסנל ולא כוחו של הלוחם. להפך, לב הנוטה להקרבה הוא הנשק החזק מכול.”

“אנחנו לא נוטים לכתוב על מחלה בסיפורת — לא רק ברומנים לנוער אלא בכל הרומנים האמריקאיים — משום שהיא לא מתאימה לתפיסה שלנו של האפוס הרומנטי ההרואי. יש מקום רק להקרבה, לגבורה, למלחמה, לפוליטיקה ולמאבק משפחתי.”

“הפכנו לנושאי אלוהים בזכות הקרבן של ישוע”

“האמת לעיתים קרובות מוקרבת למען היציבות והשלום.”

“החלום שמבקש את עצמו – מחירו קיים.”

“הצלב חושף ללא כשל את ההכרזה המופלאה והנהדרת להפליא הזאת, שלפיה אלוהים לא יניח לחיי האחדים הללו שלי, על כל מחלותיהם המחרידות ולכלוךם העלוב, לחלוף אל תוך האין מבלי להכריז באומץ כי לחיי יש ערך הראוי להוצאת חייו שלו. ואם אעז להביט אל הצלב, אני נבוך לחלוטין אך שבוי כליל בידי עצמתה של אהבה כזאת.”