סבלנות

“מה אם הכוכבים היו דמעותיה הנוצצות של ענק, המצטברות בלחיו, ממתינות לנשור עם פעימת הרגש העדינה הראשונה? מה אם הירח היה עין פקוחה לרווחה, המביטה מטה על עולמנו הזעיר והקטן ועל יושביו הזעירים והקטנים, בעוד הם ממהרים הנה והנה במרדף אחר חלומות זעירים וקטנים? מה אם השמש הייתה לבו הזוהר של חיה אדירה, המזרים דם חם כדי להשאירו בחיים, ובו בזמן מעניקה חמימות לעולמנו העלוב? אההה, הדמיון; דבר נפלא הוא!”

“התאבדות הייתה לי דבר כה נייטרלי עד שרגשתי כאילו אני מחכה לרגע שבו יקרה לו משמעות.”

“סבלנות היא להמתין שהקרח יימס במקום לשבור אותו”

“החיים קוראים לך. החיים האחרים. החיים האנלוגיים. האמיתיים. הטבע קורא לך. וגם אנשים. נשמות מלכותיות מופלאות מחכות לפגוש אותך, להעריך אותך ולחוות אותך.”

“קשה לגלות סבלנות כלפי אנשים שאומרים, אין מוות או המוות לא חשוב. יש מוות. וכל מה שיש חשוב. וכל מה שקורה יש לו תוצאות, והן והוא בלתי הפיכים ובלתי הפיך. אפשר באותה מידה לומר שהלידה לא חשובה.”

“הו למוזה של אש, שתעלה לשמים הבהירים של ההמצאה, ממלכה לבמה, נסיכים לשחק ומלכים לצפות במופע! אז היה צריך שההארי הלוחמני, כמו עצמו, יקח את תפקיד מרס; ולצידו, קשורים כמו כלבים, רעב, חרב ואש יחכו למלאכה. אבל תסלחו, וכל הצדיקים, הרוחות השטוחות שלא העזו על הבמה הלא ראויה הזאת להוציא דבר כה גדול: האם הקופסה הזו תכיל את שדות צרפת הרחבים? או שנוכל לשים בתוך העיגול העץ את הקסדות שהבהירו את האוויר באגינקורת? סליחה! כי דמות מעוקלת יכולה להוכיח במקום קטן מיליון; וננו, קודמים למופע הגדול הזה, נשתמש בכוחות הדמיון שלכם. נניח שבקירות האלה נלכדו שני ממלכות ענק, שגבולותיהם הגבוהים נוגעים זה בזה והים הצר מפריד ביניהם: חלקו את הפגמים שלנו במחשבותיכם; חלקו את האדם אל אלף חלקים, ותנו כוח דמיוני; כשמדברים על סוסים, תדמיינו אותם מדפדים את האדמה בגובהם; כי המחשבות שלכם הן שעוטפות את המלכים שלנו, נושאות אותם כאן ושם, קופצות בזמן, והופכות עשרות שנים לשקית חול: בשביל זה, קבלו אותי כקורוס להיסטוריה הזאת, שמזמין את סבלנותכם הצנועה, לשמוע בעדינות ולשפוט בחן את ההצגה שלנו.”

“הייתה זו הערב הזה, כשאמי התפטרה מהשליטה עליה, שסימנה את תחילתה, יחד עם התפוררות הדרגתית של סבתי, של התפוררות רצוני ושל בריאותי. כל דבר היה נקבע ברגע שבו, לא יכולתי עוד לסבול את הרעיון לחכות עד למחרת כדי לחבק את פניה של אמי, קבעתי את החלטתי, קפצתי מהמיטה, ויצאתי, בלובשי הלילה, כדי לעמוד בחלון שממנו נכנס אור הירח, עד שאשמע את מ. סוואן עוזב. הוריו של מ. סוואן יצאו איתו, ואז שמעתי את שער הגן נפתח, את הצלצול, ואז את שער הגן שנסגר שוב...”

“חבר אינו הצל שמחקה אותך, אלא זה שמסלק את כל הצללים.”

“הגדרות מאת מולא דו-פיאזה: סבלנות: משענת למאוכזבים.”

“אם תנקוט צעדים על סמך פנטזיות ואשליות, תפגוש את המציאות ותזכור בצער את ה"הלוואי שידעתי”

“לעולם לא אוותר על חלומותיי. יש לי הסבלנות להמתין ולעבוד קשה למען הגשמתם.”

“הזמן שנקבע הוא רגע הניסים”

“אף שיש מחסומים רבים לביטוי אהבה ללא סייג, שום מכשול כזה לפיתוח לב אוהב ונדיב אינו מרתיע לוחם רוחני. מי שחסר אהבה חסר את עושר החיים. חמלה, אמפתיה, טוב לב, רוך וסבלנות הם חיוניים לאהבה. כעס, תסכול, קנאה, חמדנות ושנאה הם היפוכה של האהבה. כאשר אנו אוהבים אנשים אחרים בכל עוצמתנו, אנו מתעלים מעל השימוש לרעה, הבזבוז, הכאב, הטרגדיה, המוות, הייסורים, האובססיות הארוטיות, הבלבול הבלתי מוסבר והשאיפות האישיות השקועות בעצמן, שאם יניחו להם להשתולל, יקהו את קיומנו הארצי.”

“להיות, או לא להיות: זו השאלה: האם אציל יותר בנפש לסבול את חיצי הגורל המשתולל, או להרים נשק נגד ים של צרות, ובכך, בהתנגדות, לשים להן קץ? למות: לישון; לא עוד; ובשינה לומר שאנו מסיימים את כאב הלב ואת אלף המהלומות הטבעיות שהבשר יורש, זהו גמר שיש לאחל לו באדיקות. למות, לישון; לישון: אולי לחלום: אכן, כאן המכשול; כי בשינה ההיא של המוות אילו חלומות עשויים לבוא כאשר נשרוק מעלינו את קליפת התמותה הזאת, חייבים לעכב אותנו: יש כאן הכבוד שגורם לאסון של חיים כה ארוכים; כי מי ישא את מלקות הזמן וקלונותיו, את עוולו של המדכא, את הבוז של האיש הגאה, את מכאובי האהבה הנדחית, את עיכובו של החוק, את חוצפת המשרה ואת הבעיטות שהזכות הסבלנית מקבלת מן הבלתי ראוי, כאשר הוא עצמו יכול לעשות את חשבונו הסופי בעזרת פגיון פשוט? מי ישא משאות, ויגנח ויזיע תחת חיים עייפים, אילולא הפחד ממשהו אחרי המוות, הארץ הבלתי נודעת שמגבולה אין נוסע שב? הדבר מבלבל את הרצון והופך אותנו נכון יותר לשאת את הרעות שיש לנו מאשר לעוף אל אחרות שאיננו יודעים מה הן? כך המצפון עושה אותנו כולנו לפחדנים; וכך גון ההחלטיות הטבעי מחוויר תחת צל המחשבה החיוור, ומפעלים בעלי עוצמה ומשקל רב, בשל זאת, מפנים את זרמיהם לעקלקלות, ומאבדים את שם המעשה.--רך עתה! אופליה היפה! נימפה, בתפילותייך יהיו כל חטאיי נזכרים!”

“אז הערב אני שוב מושיטה יד אל היומן שלי. זו הפעם הראשונה שאני עושה זאת מאז הגעתי לאיטליה. מה שאני כותבת ביומן שלי הוא שאני חלשה ומלאה פחד. אני מסבירה שדיכאון ובדידות הופיעו, ואני מפחדת שהם לעולם לא יעזבו. אני אומרת שאני לא רוצה לקחת יותר את התרופות, אבל אני מבוהלת שאצטרך. אני מבועתת שלעולם לא אצליח באמת לסדר את חיי. בתגובה, אי שם מתוכי, עולה נוכחות מוכרת עכשיו, המציעה לי את כל הוודאויות שתמיד קיוויתי שאדם אחר יאמר לי כשאני מוטרדת. זה מה שאני מוצאת את עצמי כותבת על הדף:אני כאן. אני אוהבת אותך. לא אכפת לי אם את צריכה להישאר ערה ולבכות כל הלילה. אני אשאר איתך. אם תצטרכי שוב את התרופה, קדימה, קחי אותה — אני אוהב אותך גם דרך זה. אם לא תצטרכי את התרופה, אני אוהבת אותך גם כן. אין שום דבר שתוכלי לעשות אי פעם כדי לאבד את אהבתי. אני אגן עלייך עד שתמותי, ואחרי מותך עדיין אגן עלייך. אני חזקה יותר מדיכאון ואמיצה יותר מבדידות, ושום דבר לעולם לא יתיש אותי. הערב, מחוות הידידות הפנימית המוזרה הזאת — ההושטה של יד מעצמי אל עצמי כשאיש אחר אינו כאן להציע נחמה — מזכירה לי משהו שקרה לי פעם בניו יורק. נכנסתי לבניין משרדים אחר צהריים אחד בחיפזון, ומיהרתי אל המעלית הממתינה. כשנכנסתי, קלטתי מבט בלתי צפוי של עצמי בהשתקפות של מראת אבטחה. באותו רגע, המוח שלי עשה דבר מוזר — הוא שיגר את המסר הזה בשבריר שנייה: "היי! את מכירה אותה! זו חברה שלך!" ואני באמת רצתי קדימה לעבר ההשתקפות שלי בחיוך, מוכנה לקבל את פניה של אותה נערה ששמה נשמט מזיכרוני אבל פניה היו כה מוכרות. כהרף עין, כמובן, הבנתי את טעותי וצחקתי במבוכה על הבלבול הכמעט כלבי שלי לגבי האופן שבו מראה עובדת. אבל משום מה המקרה הזה עולה שוב בדעתי הערב, בתוך העצב שלי ברומא, ואני מוצאת את עצמי כותבת את התזכורת המנחמת הזאת בתחתית הדף. לעולם אל תשכחי שפעם, ברגע לא מוגן, זיהית את עצמך כידידה... נרדמתי כשמחברתי לחוצה אל חזי, פתוחה על אותה הבטחה אחרונה. בבוקר כשאני מתעוררת, אני עדיין יכולה להריח עקבה קלה של העשן המתמשך של הדיכאון, אבל הוא עצמו אינו נראה בשום מקום. אי שם במהלך הלילה, הוא קם והלך. וגם חברו, הבדידות, ברח.”

“אני נעשית ממש חסרת מנוחה כשאני לא עובדת יום וחצי. יש לי חלום חוזר שאנשים עומדים בתור ליד המיטה שלי, מחכים לאוטוגרפים ומצלמים אותי!”

“אבוי, חוסר סבלנות הוא רק צורה נוספת של אומללות. זה נכון, זה נכון. מעולם לא פגשתי אדם חסר סבלנות ומאושר.”

“הם חיכו לי בספרים ובסיפורים, אחרי הכול, חבויים בתוך עשרים ושישה תווים ואגרוף של סימני פיסוק. האותיות והמילים האלה, כשהן מסודרות בסדר הנכון, היו מעלות באוב כל מיני חיות ואנשים אקזוטיים מן הצללים, היו חושפות את המניעים ואת המוחות של חרקים ושל חתולים. אלה היו לחשים, שנכתבו במילים כדי ליצור עולמות, שחיכו לי, בדפי הספרים.”

“אל תמהר לעזוב את העץ שאתה משוכנע מאוד שבעתיד יהיו לו פירות מתוקים וצל מנחם רק משום שאתה רואה את היעדר פירותיו בהווה. פשוט שב תחתיו וסבול את השמש הקופחת; יום אחד ענפיו יעניקו לך נחמה ופירותיו יעניקו לך חיוכים ויזינו את גופך!”

“אם רק תתאזר בסבלנות, תוכל להתגבר על כל מצב.”