מוזיקה

“ועכשיו, צעק אריק לתוך המיקרופון שלו, אנחנו הולכים לשיר שיר חדש—אחד שזה עתה כתבנו. השיר הזה מוקדש לחברה שלי. אנחנו יוצאים כבר שלושה שבועות, ואלוהים, האהבה שלנו אמיתית. אנחנו נהיה ביחד לנצח, מותק. השיר הזה נקרא "לדפוק אותך כמו תוף.”

“מי הוא מר ג'ספר?" רוזה הפנתה את ראשה הצידה בתשובה: "הדוד של אדי, ומורה המוזיקה שלי." "אינך אוהבת אותו?" "אוי!" היא הרימה את ידיה אל פניה, ורעדה מפחד או מאימה. "את יודעת שהוא אוהב אותך?" "אוי, אל, אל, אל!" קראה רוזה, צונחת על ברכיה ונאחזת במקור עזרתה החדש. "אל תספר לי על כך! הוא מבעית אותי. הוא רודף את מחשבותיי, כרוח רפאים נוראה. אני מרגישה שאיני בטוחה מפניו לעולם. אני מרגישה כאילו הוא יכול להיכנס מבעד לקיר כשמדברים עליו." היא אכן הביטה סביבה, כאילו חששה לראותו עומד בצל מאחוריה. "נסי לספר לי עוד על כך, יקירתי." "כן, אספר, אספר. מפני שאת כה חזקה. אבל החזיקי אותי בינתיים, והישארי איתי אחר כך." "ילדתי! את מדברת כאילו איים עלייך באיזו דרך אפלה." "הוא מעולם לא דיבר איתי על - זה. מעולם לא." "מה הוא עשה?" "הוא הפך אותי לעבדת מבטיו. הוא כפה עליי להבין אותו, בלי לומר מילה; והוא כפה עליי לשתוק, בלי להוציא איום מפיו. כשאני מנגנת, עיניו אינן זזות מידיי. כשאני שרה, עיניו אינן זזות משפתיי. כשהוא מתקן אותי, ומכה צליל, או אקורד, או מנגן קטע, הוא עצמו מצוי בצלילים, לוחש שהוא רודף אותי כאוהב, ומצווה עליי לשמור את סודו. אני נמנעת מעיניו, אבל הוא כופה עליי לראות אותן בלי להביט בהן. אפילו כשעוברת בהן עכירות (וכך קורה לפעמים), והוא נדמה כמשוטט הרחק אל תוך איזה חלום נורא, שבו הוא מאיים ביותר, הוא מחייב אותי לדעת זאת, ולדעת שהוא יושב סמוך לצדי, נורא לי יותר מאי פעם." "מהו האיום המדומה הזה, יפה שלי? מה מאוים?" "איני יודעת. מעולם אפילו לא העזתי לחשוב או לתהות מהו." "והאם זה היה הכול, הערב?" "זה היה הכול; מלבד זאת שהערב, כששמר על שפתיי מקרוב כל כך בעוד אני שרה, נוסף על כך שהייתי מבועתת חשתי בושה ופגיעה עזה. זה היה כאילו הוא נישק אותי, ולא יכולתי לשאת זאת, אלא קראתי בקול. לעולם אל תגלי זאת לאיש. אדי מסור לו בכל לבו. אבל אמרת הערב שלא תפחדי ממנו, בשום נסיבות, וזה נותן לי - לי, שפוחדת ממנו כל כך - אומץ לספר רק לך. החזיקי אותי! הישארי איתי! אני מפוחדת מדי מכדי להישאר לבדי.”

“האם הפכת לשיר בלבו של מישהו?”

“אני אוהבת להיות חלק מקהילת מוזיקת הקאנטרי.”

“הסאטיר, ככוריסט הדיאוניסי, שוכן במציאות שאושרה בידי מיתוס וטקס. שהטרגדיה תתחיל בו, שהחוכמה הדיאוניסית של הטרגדיה תדבר דרכו, הוא תופעה תמוהה לא פחות, ובאופן כללי יותר, מן המקור של הטרגדיה מן המקהלה. אולי נוכל להשיג נקודת מוצא לחקירה זו אם נטען שהסאטיר, אותו רוח טבע בדוי, עומד אל האדם התרבותי באותו יחס שבו המוזיקה הדיאוניסית עומדת אל הציוויליזציה. ריכרד וגנר אמר על האחרונה כי היא נבלעת במוזיקה כשם שאור מנורה נבלע באור יום. באותו אופן, אני סבור, חש עצמו היווני התרבותי נבלע אל תוך מקהלת הסאטירים, ובהתפתחות הבאה של הטרגדיה היוונית נסוגו המדינה והחברה, ולמעשה כל מה שמפריד אדם מאדם, מפני תחושת אחדות עצומה שהוליכה חזרה אל לב הטבע. נחמה מטפיזית זו, שאותה, ברצוני לומר מיד, שולחת אותנו כל טרגדיה אמיתית, שלפיה חרף כל שינוי פנומנלי, החיים הם ביסודם שמחים ועצמתיים באופן שאינו ניתן להשמדה, באה לידי ביטוי מוחשי ביותר במקהלת הסאטירים, ישויות טבע השוכנות מעבר לכל ציוויליזציה ושומרות על זהותן דרך כל חילופי הדורות והתנועה ההיסטורית. עם מקהלה זו התנחם היווני העמוק, הרגיש כל כך באופן ייחודי לסבל העדין והעמוק ביותר, שחדר אל סוכני ההרס של הטבע ושל ההיסטוריה גם יחד. אף שהיה נתון בסכנה של כמיהה לשלילה בודהיסטית של הרצון, הוא ניצל באמצעות האמנות, ובאמצעות האמנות החיים שבו וזכו בו מחדש.”

“בדמיוני, אני יכול לחוש את נוכחותך. אני יכול לחוש את חמימות החיבוק הנלהב שלך. אני יכול לשמוע את קולך המתוק. אני יכול לשמוע את שירת לבך הפועם.”

“הבעיה הגדולה היא טבעית: חוויית כנסייה צעירה לדבר ולשבח נגד כל צורות האפליה והמתחשבות.”

“התייחס לאדם חולה בתרופה ולאדם עצוב במוזיקה.”

“אני לא יכולה שלא לרוקד!”

“השתיקה היא המוזיקה של הלב”

“מוזיקה משמחת את נשמתי”

“היה סופר גדול כשאתה כותב את שיר חייך.”

“בשבילי, כתיבת שיר, אני מתיישבת והתהליך לא באמת כולל אותי חושבת על הדמוגרפיה של האנשים שאני מנסה לפנות אליהם או על מי אני רוצה שיוכל להזדהות עם השיר או על איזה ז'אנר מוזיקלי הוא משתייך אליו”

“ליום, כאל חלום, אני שוחה ללחן משמעות מלאה.”

“השירה עושה לחיים את מה שאורות ומוזיקה עושים לבמה.”

“א: אבל למה הבדידות הזאת? - ב: אינני מסוכסך עם איש. אבל כשאני לבדי נדמה לי שאני רואה את ידידיי באור בהיר והוגן יותר מאשר כשאני עמם; וכאשר אהבתי והערכתי את המוזיקה ביותר, חייתי הרחק ממנה. נדמה לי שאני זקוק למרחק מסוים אם ברצוני לחשוב טובות על הדברים.”

“האם וגנר הוא בכלל בן אדם? האם אין הוא דווקא מחלה? הוא מזהם כל דבר שהוא נוגע בו - הוא הפך את המוזיקה לחולה.”

“כשהשמש שקעה, ראיתי סירה בודדת משתעשעת באגם השקט. הטל היורד נראה כאילו הוא מזכך ומטהר את האוויר, והשלווה האינסופית הרגיעה אותי. תפסתי את העולם, כביכול, בעורפו, והחזקתי אותו מתחת למים בזרם האירועים של עצמו עד שטבע, ואז נתתי לו להיסחף במורד הזרם כמו כלב מת. חללים ריקים ועצומים של דממה השתרעו לכל עבר, והווייתי התרחבה בהתאם ומילאה אותם. רק אז יכולתי להעריך צליל ולמצוא אותו מוזיקלי.”

“אהבה עמוקה לפעולה קדושה”

“הוא החל לראות את האמת, שגד לא איבד ולא ניצח, אלא, בכך שהוא קרא לשד המוות בשמו, השלים את עצמו: אדם, שידוע לו את כל האמת על עצמו, לא יכול להיות משמש או בבעלות של כוח כלשהו אחר מלבד עצמו, וחייו, לכן, חיים למען החיים עצמם ולא בשירות הרס, או סבל, או שנאה, או החושך. באגדת הבריאה של איה, השיר העתיק ביותר, נאמר: "רק בשתיקה המילה, רק בחושך האור, רק במוות החיים: בהיר טיסת הנשר בשמים הריקים.”