“את אחותי, הוא אמר לבסוף. אחותי, הדם שלי, המשפחה שלי. הייתי אמור לרצות להגן עלייך—הוא צחק בלי קול, בלי שמץ של הומור—להגן עלייך מפני מהסוג של הבנים שרוצים לעשות איתך בדיוק מה שאני רוצה לעשות. נשימתה של קלרי נעתקה. אמרת שרק רצית להיות אחי מעכשיו. שיקרתי, הוא אמר. שדים משקרים, קלרי. את יודעת, יש סוגים של פצעים שאפשר לקבל כשאת ציידת צללים—פגיעות פנימיות מרעל של שד. את אפילו לא יודעת מה לא בסדר איתך, אבל את מדממת למוות לאט מבפנים. ככה זה, רק להיות אח שלך. אבל אלין— הייתי חייב לנסות. וניסיתי. קולו היה נטול חיים. אבל אלוהים יודע, אני לא רוצה אף אחד מלבדך. אני אפילו לא רוצה לרצות אף אחד מלבדך. הוא הושיט יד, העביר את אצבעותיו בעדינות בשערה, וקצות אצבעותיו נגעו בלחיה. עכשיו לפחות אני יודע למה. קולה של קלרי ירד ללחישה. גם אני לא רוצה אף אחד מלבדך.”
קאסנדרה קלייר