בידודיות

“יש סוג מסוים ומענג של תקווה שהאדם המופנם יכול לחוש רק כשיש לו אורחים... התקווה שהם יעזבו בקרוב”

“אם הייתי מקנא באנשים כלשהם על פני כדור הארץ הזה, אלה היו נזירי הרים. לעיתים קרובות שומעים אמרות שחוקות כמו: דברו בקול. השמיעו את קולכם. להפך, משב רוח צח היה משהו כמו: שתיקה, חשבו לפחות 15 דקות, ורק אז אולי דברו בקול.”

“אנשים שקטים תמיד יודעים יותר ממה שנדמה. אף על פי שהם נורמליים מאוד, עולמם הפנימי מוצג מטבעו כמסתורי ולכן מניחים שהוא מוזר. לעולם אל תזלזלו במודעות החברתית ובחוש המציאות של אדם שקט; הם מן האנשים התצפיתיים והקולטים ביותר מכולם.”

“אולי אתה מופנם אם כבר היית מוכן ללכת הביתה לפני שיצאת מהבית.”

“בחברה מוחצנת, ההבדל בין מופנם למוחצן הוא שמופנם נחשב לעיתים קרובות, שלא במודע, אשם עד שיוכח חפותו.”

“כשאתה מגושם חברתית, אתה מבודד יותר מהרגיל, וכשאתה מבודד יותר מהרגיל, היצירתיות שלך נפגעת פחות ממה שכבר נאמר ונעשה. כל התקווה שלך בחיים מתחילה להיות תלויה במלאכה שלך, ולכן אתה מנסה לשלמות אותה. אחת הסיבות לכך שאני נשאר מבודד יותר מן האדם הממוצע היא כדי לשמור על היצירתיות שלי עזה ככל האפשר. להיות החריג עשוי להיות לו חסרונות זמניים, אבל חשוב מכך, יש לו יתרונות קבועים.”

“לומר לאדם מופנם ללכת למסיבה זה כמו לומר לקדוש ללכת לגיהינום.”

“הייתי אומר שמופנמים הם כמה מן הפילוסופים הבינלאומיים הטובים ביותר. התכונה הפחות שכיחה של אורח החיים המופנם — קשר חברתי הדוק, שכן קשר כזה נעלם או משנה את הרלוונטיות שלו כאשר כיווני הרוח משתנים — מותירה יותר מדי מקום להטיה התרבותית של האדם עצמו. במקום זאת, מופנמים נוטים לפנות פנימה, אל מעבדת ההוויה וכל צורותיה. זהו המחקר המדויק ביותר של האדם היחיד, אשר בתורו, ולא אלה המושפעים ממגבלות תרבותיות, הוא ההשתקפות האוניברסלית ביותר של ההבנה האנושית וההתנהגות האנושית.”

“חברות היא מושג זר עבור אנשים מסוימים. הם חוששים ממנה כמעט כמו שרוב האנשים חוששים מבדידות.”

“שום דבר אינו מעצבן גבר ביישן כמו בחורה בטוחה בעצמה.”

“רגישות הדופמין המוגזמת של המופנם מובילה אדם להאמין שכאשר הוא בציבור, מופנמים, בלי קשר לתקפותה של התחושה, חשים לעיתים קרובות שהם במרכז תשומת לב (לא רצויה), ומכאן שהם כמעט שאינם כמהים לתשומת לב. מוחצנים, לעומת זאת, נדמה שלעולם אינם מקבלים די תשומת לב. לכן, מן הצד השני, נדמה כאילו המופנם הוא במובן מסוים חיצוני מאוד, והמוחצן הוא במובן מסוים פנימי מאוד — המופנם חש ללא הרף יותר מדי "חיצוניות", בעוד שהמוחצן אינו חש מספיק "חיצוניות".”