“רגישות הדופמין המוגזמת של המופנם מובילה אדם להאמין שכאשר הוא בציבור, מופנמים, בלי קשר לתקפותה של התחושה, חשים לעיתים קרובות שהם במרכז תשומת לב (לא רצויה), ומכאן שהם כמעט שאינם כמהים לתשומת לב. מוחצנים, לעומת זאת, נדמה שלעולם אינם מקבלים די תשומת לב. לכן, מן הצד השני, נדמה כאילו המופנם הוא במובן מסוים חיצוני מאוד, והמוחצן הוא במובן מסוים פנימי מאוד — המופנם חש ללא הרף יותר מדי "חיצוניות", בעוד שהמוחצן אינו חש מספיק "חיצוניות".”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←