“ידיו היו שטוחות משני צידיו, זרועותיו לצדי גופו. נדמה היה שהוא בקושי נושם; היא לא הייתה בטוחה שגם היא נושמת. היא החליקה את ידה שלה על פני סדין המיטה, רק עד כדי כך שאצבעותיהם נגעו זו בזו—כל כך בעדינות, עד שסביר להניח שכמעט לא הייתה מודעת לכך אילו נגעה במישהו אחר מלבד ג'ייס; כפי שהיה, קצות העצבים בקצות אצבעותיה עקצצו ברכות, כאילו היא מחזיקה אותם מעל להבה נמוכה. היא הרגישה אותו נדרך לצדה ואז נרגע. עיניו היו עצומות, וריסיו הטילו צללים עדינים על קימור עצמות לחייו. פיו התעקל לחיוך, כאילו חש שהיא מביטה בו, והיא תהתה איך ייראה בבוקר, כששיערו פרוע ועיגולי שינה מתחת לעיניו. למרות הכול, המחשבה עוררה בה זעזוע של אושר. היא שזרה את אצבעותיה באצבעותיו. "לילה טוב," לחשה. כשידיהם שלובות כמו ילדים באגדה, היא נרדמה לצדו בחושך.”
קאסנדרה קלייר