“לעיני, העצים היו תמיד המטיפים חודרי הלב ביותר. אני מוקיר אותם כשהם חיים בשבטים ובמשפחות, ביערות ובחורשות. ואף יותר אני מוקיר אותם כשהם עומדים לבדם. הם כמו אנשים בודדים. לא כמו נזירים שנסוגו מתוך איזו חולשה, אלא כמו אנשים גדולים ובודדים, כמו בטהובן וניטשה. בענפיהם הגבוהים מרשרש העולם, שורשיהם נחים באינסוף; אך הם אינם מאבדים את עצמם שם, הם נאבקים בכל כוח חייהם בדבר אחד בלבד: להגשים את עצמם לפי חוקיהם שלהם, לבנות את צורתם שלהם, לייצג את עצמם. אין דבר קדוש יותר, אין דבר מופתי יותר מעץ יפה וחזק. כאשר כורתים עץ והוא מגלה לשמש את פצע מותו העירום, אפשר לקרוא את כל תולדותיו בדיסק הזוהר החרוט של גזעו: בטבעות שנותיו, בצלקותיו, כל המאבק, כל הסבל, כל המחלה, כל האושר והשגשוג כתובים באמת, השנים הצרות והשנים השופעות, ההתקפות שנבלמו, הסערות שנשאו. וכל נער חווה יודע שהעץ הקשה והנעלה ביותר הוא בעל הטבעות הצרות ביותר, ושבמעלה ההרים ובסכנה מתמדת צומחים העצים הבלתי-נשברים ביותר, החזקים ביותר, האידיאליים. העצים הם מקדשים. מי שיודע לדבר אליהם, מי שיודע להקשיב להם, יכול ללמוד את האמת. הם אינם מטיפים ללימוד ולמצוות, הם מטיפים, ללא תלות בפרטים, את חוק החיים העתיק. עץ אומר: טמון בי גרעין, ניצוץ, מחשבה, אני חיים מחיים נצחיים. הניסיון והסיכון שלקחה אמי הנצחית עמי הם יחידים במינם, יחידה במינה צורת עורי ועורקי, יחיד במינו רחש העלים הזעיר ביותר בענפיי והצלקת הקטנה ביותר בקליפתי. נועדתי לעצב ולגלות את הנצחי בפרטיי המיוחדים והקטנים ביותר. עץ אומר: כוחי הוא אמון. איני יודע דבר על אבותיי, איני יודע דבר על אלפי הילדים שבכל שנה נובטים ממני. אני חי עד תום את סוד זרעי, ואינני דואג לשום דבר אחר. אני סומך על כך שאלוהים בי. אני סומך על כך שעבודתי קדושה. מתוך האמון הזה אני חי. כאשר פוגעים בנו ואיננו יכולים עוד לשאת את חיינו, לעץ יש משהו לומר לנו: היי דומם! היי דומם! הבט בי! החיים אינם קלים, החיים אינם קשים. אלו מחשבות ילדותיות. הנח לאלוהים לדבר בתוכך, ומחשבותיך ידמו. אתה חרד מפני שהדרך שלך מובילה הרחק מן האם והבית. אך כל צעד וכל יום מובילים אותך שוב אל האם. הבית אינו כאן ואינו שם. הבית הוא בתוכך, או שאינו בשום מקום. כמיהה לנדוד קורעת את לבי כאשר אני שומע את רחש העצים ברוח בערב. אם מקשיבים להם בשקט זמן רב, הכמיהה הזו מגלה את גרעינה, את משמעותה. אין זה כל כך עניין של בריחה מן הסבל, אף כי כך הדבר עשוי להיראות. זוהי כמיהה לבית, לזיכרון האם, למטפורות חדשות לחיים. היא מובילה הביתה. כל דרך מובילה הביתה, כל צעד הוא לידה, כל צעד הוא מוות, כל קבר הוא אם. כך מרשרש העץ בערב, כאשר אנו עומדים נבוכים מול מחשבותינו הילדותיות שלנו: לעצים יש מחשבות ארוכות, נושמות לאט ושקטות, כשם שחייהם ארוכים משלנו. הם חכמים מאיתנו, כל עוד איננו מקשיבים להם. אך כשאנו לומדים להקשיב לעצים, אז הקיצור, המהירות והחפזון הילדותי של מחשבותינו זוכים לשמחה שאין דומה לה. מי שלמד להקשיב לעצים אינו רוצה עוד להיות עץ. הוא רוצה להיות לא דבר זולת מה שהוא. זהו הבית. זו האושר.”
הרמן הסה