אבל

“אלוהים אינו נותן לנו כאב כדי לחשל אותנו. הוא נותן לנו כוח להביט פנימה אל עצמנו ולהבין שאיננו קורבנות חפים מפשע. כשאתה לומד ענווה, אינך עוד קורבן, משום שאדם עניו אינו שקוע בעצמו. הוא מבקש להבין מדוע אנשים פוגעים בו ולוקח אחריות על חלקו בצערם. ענווה אינה שוכנת עם כעס או גאווה, וגם אלוהים אינו שוכן עמם.”

“אם עדיין לא קרה, תאבד את האדם שאינך יכול/ה לחיות בלי, ולבך יישבר קשות, ולא תתאושש מעולם מההפסד של אדם שנאהב עמוקות. אבל זה גם חדש טוב. האדם חי לנצח, בלבך השבור שלא מתחבר מחדש, ואתה/את עובר את זה, ולומדת/לומד לרקוד עם הלב הנפגע.”

“איננו יכולים לבחור את חיינו, אבל אנחנו יכולים להחליט מה לעשות עם השמחות או הצער שניתנו לנו.”

“להתחיל מחדש הוא קבלה של עבר שאיננו יכולים לשנות, אמונה עיקשת שהעתיד יכול להיות שונה, וחוכמה עיקשת להשתמש בעבר כדי להפוך את העתיד למה שהעבר לא היה.”

“דברו איתי על האמת של הדת ואני אקשיב בשמחה. דברו איתי על החובה של הדת ואני אקשיב בענווה. אבל אל תבואו לדבר איתי על הנחמות של הדת, או שאחשוד שאינכם מבינים.”

“חכמה אי אפשר לקנות בוולמארט, היא יכולה לבוא רק מרוח הקודש של אלוהים.”

“מניסיוני האישי, אני יודעת בוודאות שהדבר מספר אחת שמעציב את המתים יותר מאשר צערנו — הוא חוסר המודעות לקיומם סביבנו. הם אכן רוצים שתדברו אליהם כאילו עדיין היו בגוף פיזי. הם אכן רוצים שתשמיעו את המוזיקה האהובה עליהם, תשאירו את תמונותיהם גלויות, ותמשיכו לחיות כאילו מעולם לא עזבו. אולם הזמן ו"השחתה" טשטשו את הקווים בין החיים למתים, בין האדם לטבע, ובין הגשמי לאֶתֶרי. הייתה תקופה שבה האדם יכול היה לתקשר עם בעלי חיים, צמחים, האתר והמתים. כדי לעשות זאת יש צורך לגשת לרמות גבוהות יותר של תודעה, והידע הזה הוסתר מאיתנו. למה? כי אז הצמחים היו אומרים לנו כיצד לרפא את עצמנו. בעלי החיים היו מראים לנו את רגשותיהם, והמתים היו אומרים לנו שמעשים טובים אכן חשובים. בסך הכול, היינו באים לדעת שכולנו אחד. והחשוב מכול, היינו מקבלים אזהרה מפני איומים והזדמנויות, טוב ורע, אמת מול בדיה. היו לנו עיניים הפועלות למען האנושות מכל זווית, וזה מאיים על "המושחתים". חברות סודיות קיימות כדי להסתיר את האמיתות הללו, וכדי לוודא ששקרים נשמרים מדור לדור.”

“אם אלוהים הוא אהבה, הרי שבהגדרה הוא משהו יותר מאשר טוב לב גרידא. ונראה, מכל הרשומות, שאף כי לעיתים קרובות הוא הוכיח אותנו וגינה אותנו, הוא מעולם לא התייחס אלינו בבוז. הוא שילם לנו את המחמאה הבלתי נסבלת של אהבתנו, במובן העמוק, הטרגי ביותר, הבלתי נמנע ביותר.”

“היה מאזין טוב, אל תשפוט ואל תציב גבולות לאבל של מישהו אחר.”

“לבכות פירושו להפחית את עומק הצער”

“אם אתה רוצה לראות את היופי של כל דג, זרוק אותו למים, ותראה עד כמה טוב הוא יכול לשחות, כי זה מקורו. האם אתה רוצה לראות את היופי שבך? אל תסתכל במראה, אל תתאפר, בלי תכשיטים או בגדי מעצבים יקרים, פשוט חזור והתחבר מחדש למקור שלך, ואני מבטיחה שהטוב שבך יתגלה. עד שלא תשוב אל אלוהים, הטוב ביותר שבך לא ייצא החוצה, כי הוא מקורך.”

“הבגרות מבטיחה שמחה, אך החיים מציעים את האמת של אבל.”

“המשפחה קיימת מסיבות רבות, אך ייתכן שתפקידה הבסיסי ביותר הוא להתכנס יחד לאחר שאחד מחבריה מת.”

“שום שטן אינו יכול לערער את מה שאלוהים קבע”

“קדימה, קום, קום, אתה לא יכול פשוט לשבת! אבל הוא עדיין בכה, וזה היה צריך להסתיים.”

“עיניה היו מלאות בנוזל חם (בהתחלה לא חשבה על דמעות) אשר, מבלי להפר את מוצקות שפתיה, העיב על האוויר, התגלגל במורד לחייה. הייתה לה שליטה מושלמת בעצמה—הו, כן!—בכל דרך אחרת.”

“אבל עמוק לפעמים הוא כמעט כמו מקום מסוים, קואורדינטה במפת הזמן. כשאתה עומד ביער הזה של צער, אינך יכול לדמיין שתוכל אי־פעם למצוא את דרכך למקום טוב יותר. אבל אם מישהו יכול להבטיח לך שהוא עצמו עמד באותו מקום, וכעת המשיך הלאה, לפעמים זה יביא תקווה”

“גודלו וגובהו של העץ קובעים עד כמה האדמה תרעד בחוזקה כשהוא נופל. עץ הקסאווה נופל, ואפילו המזיקים ביער אינם מודעים לכך. עץ הבאובב נופל, וכל היער נראה ריק! כזה הוא חיי האדם!”

“ואיש מעולם לא סיפר לי על העצלות של האבל. חוץ בעבודה שלי—שם המכונה נראית כאילו היא ממשיכה לפעול כמעט כרגיל—אני מתעב אפילו את המאמץ הקטן ביותר. לא רק כתיבה אלא אפילו קריאת מכתב היא יותר מדי.”

“שתיתי את הלילה ובלעתי את הכוכבים. אני רוקדת בלא מעצורים ושרה בהתלהבות. אין דבר שאינני אוהבת. אין אדם שלא סלחתי לו. אני חשה יקום של אהבה. אני חשה יקום של אור. הלילה, אני עם חברים ותיקים ואנחנו שבים הביתה. הירח הוא עדנו.”