“אוי, מפלצות מפחדות, אמרה לטי. ולגבי מבוגרים... היא הפסיקה לדבר, שפשפה באצבע את אפה המנומש. ואז, אני עומדת להגיד לך משהו חשוב. מבוגרים גם מבפנים לא נראים כמו מבוגרים. מבחוץ, הם גדולים וחסרי מחשבה, והם תמיד יודעים מה הם עושים. מבפנים, הם נראים בדיוק כמו שתמיד נראו. כמו שהם נראו כשהיו בגילך. האמת היא, שאין בכלל מבוגרים. אף אחד, בכל העולם כולו... ישבנו שם, זה לצד זה, על הספסל הישן מעץ, בלי לומר דבר. חשבתי על מבוגרים. תהיתי אם זה נכון: אם כולם באמת ילדים עטופים בגופים של מבוגרים, כמו ספרי ילדים שמסתתרים באמצע ספרים ארוכים ומשעממים. מהסוג שאין בהם תמונות או שיחות.”
ניל גיימן