השתאות

“אני לא בוכה על ספרים או סרטים. מעולם. אז תדמיינו את ההפתעה וההשתוממות שלי כשקראתי את "איש הנסיעות בזמן" בפעם השנייה, ידעתי את הסוף, ופתאום החלתי לבכות.”

“משורר מוסיף את גורם היראה לתפיסותינו הרגילות”

“ישנם סוגים שונים של ציפורים וישנם מצבים ומקומות שונים למצוא בהם את הציפורים הללו. חלק מן הציפורים הללו בוחרות לאכול פגרים וחלקן מעדיפות בשר טרי. חלק אוכלות בחצרות אחוריות וחלק ייקחו את מזונן הרחק מן העין. יש כאלה שמגביהות עוף וחיות בעיקר על עצים נמוכים ופשוטים, ויש כאלה שלא היה אכפת להן לישון על כל עץ שהוא. יש כאלה שמפגינות את זריזותן על הקרקע לשמחתם ולהערצתם של כל האנשים, ויש כאלה שגורמות לאנשים להרים את ראשם ולאמץ את עיניהם לפני שהם רואים אותן. יש כאלה שהופעתן מעוררת יראה, ויש כאלה שיעברו מבלי שאנשים יטרחו להביט בהן פעם נוספת בהערצה. יש כאלה שקולן הוא קריאת השכמה, ויש כאלה שקולן מעורר מחשבה! יש כאלה ששרות מנגינות מתוקות, ויש כאלה שקולן מאיים. יש כאלה שנועדו לארוחות מיוחדות ולאירועים מיוחדים, ויש כאלה שמתאימות לתחתיתו של כל סיר שהוא. יש כאלה שלמרות שהן צנועות וידידותיות, אם תחרוג מגבולך, יראו לך עד כמה הן רעבות! יש כאלה שצוללות באופן מופלא, ויש כאלה שפשוט שוחות ומסתובבות במים! החיים הם בדיוק כך; אנשים שונים, ערכים שונים ותפקידים שונים!”

“לכל הדתות הגדולות יש מקום ליראה, להתעלות אקסטטית לנוכח הפלא והיופי של הבריאה.”

“אני לא מנסה לדמיין אל אישי; די לעמוד ביראה מול מבנה העולם, במידה שהוא מאפשר לחושינו הבלתי־מספקים להעריך אותו.”

“הדבר היפה ביותר שאנו יכולים לחוות הוא המסתורין. הוא המקור של כל אמנות ומדע אמיתיים.”

“התחושה של השתאות יראת כבוד שהמדע יכול להעניק לנו היא אחת החוויות הנשגבות ביותר שהנפש האנושית מסוגלת להן. זוהי תשוקה אסתטית עמוקה הנמנית עם מיטב הדברים שמוזיקה ושירה יכולות להעניק. היא אכן אחת מן הדברים שהופכים את החיים לכדאיים, והיא עושה זאת, אם כבר, ביעילות רבה יותר אם היא משכנעת אותנו שהזמן שיש לנו לחיות בו הוא סופי בהחלט.”

“אנחנו כולם צמאים לתהילה, וזו תכונה עמוקה באנושיות. מדע ודת קשורים אליה. מה שאני אומר, זה שאין צורך להמציא סיפורים או להגזים. בעולם האמיתי יש מספיק תהילה וחרדה. הטבע מצויד הרבה יותר טוב בהמצאת פלאים מאשר אנחנו.”

“כמה מעורר יראה הוא האל מעורר היראה!”

“החושב הגדול ביותר שיכול לבוא לראשנו הוא ישו המשיח. הוא ידע איך לגרום למתחרים שלו לחשוב בהשתאות.”

“בקושי כבה האור, כאשר החל רטט מוזר להשפיע על הרשת שמתחתיה שכבו שלושת הילדים. הוא הורכב ממספר רב של שריטות עמומות שהפיקו צליל מתכתי, כאילו טפרים ושיניים כירסמו בחוט הנחושת. לכך נלוו כל מיני צווחות קטנות וחדות. הילד הקטן בן החמש, בשמעו את המהומה הזאת מעל לראשו, וקופא מפחד, דחף במרפקו של אחיו; אך האח הגדול כבר עצם את עפעפיו, כפי שגברוש ציווה. ואז הקטן, שכבר לא היה יכול לרסן את פחדו, שאל את גברוש, אך בקול נמוך מאוד, ובנשימה עצורה:—"אדוני?"—"הֵי?" אמר גברוש, שזה עתה עצם את עיניו.—"מה זה?"—"אלה החולדות," השיב גברוש. והוא הניח שוב את ראשו על המחצלת. החולדות, אכן, שהתרוצצו באלפים בגוויית הפיל, ואשר היו הכתמים השחורים החיים שכבר הזכרנו, נרתעו מן הלהבה של הנר כל עוד היה דולק; אך ברגע שהמערה, שהייתה אותה עיר שלהם, חזרה אל החשכה, ובהריחן את מה שהמספר הטוב פרו מכנה "בשר טרי", הן התנפלו בהמוניהן על האוהל של גברוש, טיפסו אל ראשו, והחלו לנשוך את הרשתות כאילו ביקשו לנקב את המלכודת החדשה הזאת. אף על פי כן הקטן לא הצליח להירדם. —"אדוני?" פתח שוב. —"הֵי?" אמר גברוש. —"מה הן חולדות?" —"אלה עכברים." ההסבר הזה הרגיע מעט את הילד. הוא ראה עכברים לבנים במהלך חייו, והוא לא פחד מהם. ואף על פי כן, הוא הרים שוב את קולו. —"אדוני?" —"הֵי?" אמר גברוש שוב. —"למה אין לך חתול?" —"היה לי אחד," השיב גברוש, "הבאתי אחד לכאן, אבל הם אכלו אותה." ההסבר השני ביטל את פעולתו של הראשון, והקטן החל לרעוד שוב. הדיאלוג בינו לבין גברוש החל שוב בפעם הרביעית:—"אדון?" —"הֵי?" —"מי זה שנאכל?" —"החתול." —"ומי אכל את החתול?" —"החולדות." —"העכברים?" —"כן, החולדות." הילד, מבוהל, מזועזע למחשבה על עכברים שאוכלים חתולים, המשיך:—"אדוני, האם העכברים האלה יאכלו אותנו?" —"אם לא!" קרא גברוש. פחדו של הילד הגיע לשיאו. אך גברוש הוסיף:—"אל תפחד. הם לא יכולים להיכנס. ובכל מקרה, אני כאן! הנה, אחוז בידי. שתוק ועצום את עפעפיך!”

“למען ההגינות, אפשר להודות שהדתיים לעיתים קרובות נראים כמי שאינם מודעים עד כמה הטענה העיקרית שלהם עצמה מעליבה. החלף דעות עם מאמין אפילו לזמן קצר, ונניח שזהו מאמין מתון והגון שאינו פותח את השיחה בכך שהוא אומר לך שכפירתך תסכן את נשמתך ותדון אותך לגיהינום. לא יעבור זמן רב עד שתישאל בנימוס כיצד ייתכן שאתה יודע להבחין בין טוב לרע. בלי יראת קודש, מה ימנע ממך לפנות לגניבה, לרצח, לאונס ולשבועת שקר? לעיתים יינתן להודות שאנשים שאינם מאמינים חיו חיים מוסריים, וגם יינתן להודות (וכך מוטב שיהיה) שרבים מן המאמינים היו אחראים לפשעים נוראים. אף על פי כן, ההנחה המעשית היא שלא יהיה לנו מצפן מוסרי אילו לא היינו נתונים איכשהו למרותה של דיקטטורה שמימית בלתי ניתנת לשינוי ולערעור. איזו תפיסה דוחה!”

“כפי שאמר אריסטו, "מצוינות היא הרגל." הייתי אומר עוד שמצוינות נעשית קבועה באמצעות התחושה שבאה מיד לאחר שאדם השלים עבודה שהוא עצמו מוצא אותה מעוררת יראה ללא ספק. הוא רק רוצה להירגע עד שיהיה מוכן לחדש תחושה כזו שוב מההתחלה, משום שבעיניו כל השאר נעשה שולי לחלוטין.”

“לכן, מכיוון שאנו מקבלים מלכות שאי אפשר למוטט, הבה נהיה אסירי תודה, וכך נעבוד את אלוהים כראוי ביראה ובפליאה, כי אלוהינו הוא אש אוכלת”

“הדבר החשוב הוא לא להפסיק לשאול שאלות. לסקרנות יש סיבה משלה להתקיים.”

“אני צריכה להרגיש כל כך כבוד וכו' כלפי מלך האלוהים? אחרי הכל, הוא רק אדם... הוא כבר חמישים שנה, וראשו עירום. ואני מוכנה להטיל מטבע על כך שהוא חייב לגדוד את אצבעותיו ככל אדם אחר. אני יודעת perfectly well שהוא אלוהי, אבל מה שאני חושבת הוא שהוא יהיה הרבה יותר אלוהי לאחר שימותו.”

“כשאלוהים מחזיק את עפרונות הצבע, אפשר לצפות ליצירת מופת.”

“אנו נופלים על ברכינו ביראה מפני גדולתו של אלוהים”

“רק בתפילותיה הרגישה שהיא מסוגלת לחשוב ברוגע ובבהירות על הנסיך אנדריי או על אנטול, מתוך תחושה שרגשותיה כלפיהם היו כאין וכאפס לעומת תחושת ההערצה והיראה שלה כלפי האל.”

“אנו עומדים ביראת הודו של גדולת האלוהים”