אמנות

“אל תטיל ספק, הו משורר, אלא התמיד. אמור: זה בתוכי, וזה יפרוץ החוצה. עמוד שם, מסוכל ואילם, מגמגם ומגמגם, ננשף ומושמץ, עמוד והיאבק, עד שלבסוף הזעם יוציא ממך את כוח-החלום אשר כל לילה מראה לך כי שלך הוא; כוח המתעלה מעל כל גבול ופרטיות, ושבזכותו האדם הוא מוליך כל נהר החשמל.”

“אין לי התנגדות קפדנית למסע סביב העולם, למטרות של אמנות, לימוד ונדיבות, כדי שהאדם יתורבת ראשון, או שלא ייסע לחו״ל בתקווה למצוא משהו גדול יותר ממה שהוא יודע. מי שמטייל בשביל ההנאה, או בשביל לקבל משהו שהוא לא נושא איתו, מתרחק מעצמו, ומזדקן אפילו בצעירותו בין דברים ישנים.”

“אל תהיו חרדים משום דבר, דאגו למצב נשמתכם ולמצב נשמות ילדיכם, דאגו למלאכתו של אלוהים בעולם; אלה הן דאגות אמיתיות, אך כשמדובר בדברים שבחייכם.....אל תהיו חרדים. אם אלוהים בעדנו, מי יכול להיות נגדנו?”

“אני חושבת שהבנתי לראשונה שאני רוצה להיות במוזיקת קאנטרי ולהיות אמנית כשהייתי בת 10. ואז התחלתי לגרור את ההורים שלי לפסטיבלים, ולירידים, ולתחרויות קריוקי, ועשיתי את זה בערך שנה לפני שהגעתי לנאשוויל בפעם הראשונה. הייתי בת 11 והיה לי דיסק דמו הזה של עצמי שרה שירים של Dixie Chicks ושל LeAnn Rimes.”

“אני כותב כי הביטחון של אהבתך מאפשר לי לפתח את מלאכתי מבלי להטריד את עצמי בזוטות — כאילו אהבתך יכלה להיות שלמה עוד יותר. אבל אני כותב, בראש ובראשונה, בגללך, המוזה שלי. אני כותב כדי שעינייך הירוקות יחליקו על מילותיי הצנועות וכדי לזכות בהנאה לשמוע אותך משמיעה אותן.”

“מאז תחילת המאה ה-20, היחס של הציבור לאמנות נחלש בשל רתיעה מוסדית עמוקה מלעסוק בשאלה לשם מה האמנות נועדה. זו שאלה שזכתה, שלא בצדק כלל, לתחושה של חוסר סבלנות, חוסר לגיטימיות וקצת חוצפה.”

“יצירת אמנות היא פרדוקסלית, משום שאמן מבקש לבטא אמת באמצעות חדירה אל האשליות והרסן. אמנות היא תמיד התפרצות של תודעה השואפת להשיג את הפיוס הבלתי אפשרי של כל רסיסי השבר המפוצלים שהופכים בני אדם לאנושיים: שעשועים קלילים, רגעי בטלה, תחושות של רוך וכאב, זיכרונות מאוחסנים, ציפיות לעתיד, וצימאון שאינו יודע רוויה לחוות אהבה ולחזות ביופי.”

“הייתי מתעניין ברעיון שאמנים הפועלים בדיקטטורה טוטליטרית או באוטוקרטיה צארית זוכים בסתר ובמידה מסוימת של בושה לקנאה מצד אמנים הפועלים בחופש. יש להם הסיפוק של עניין עז: הרשויות רוצות להכניס אותם לכלא, בעוד שיש קוראים צעירים שעבורם מה שהם כותבים הוא חמצן טהור”

“אמן או סופר לא יכול לצפות שיקבל את ההכרה מהעם. עשיתי אלבומים שבהם נראה כאילו אף אחד לא שמע אותם. כותבת שירה שמאה וחמישים איש קוראים לה, ומשיכים לעשות את העבודה מכיוון שזה חייב להיות, מכיוון שזה קראתם. אבל יפה מאוד להיות מקובלים על ידי העם. אנשים אמרו לי פעם: "אבל אתה לא חושב שזה סוג של הצלחה מזיק לאמן? אם אתה רוקר פאנק, אתה לא רוצה להיט." ואני אומרת להם: "לך לך." האמן עושה את עבודתו עבור העם. וככל שיותר אנשים אתה מגע, כך זה יותר נפלא. לא עושים את העבודה ומספרים: "אני רוצה רק שיקראו את זה אנשים 'נכונים'." אתה רוצה שכל אחד יועבר או, תקווה, יושפע ממנה. כשאני הייתה צעירה, ויליאם ברורג'ס אמר לי: "בנה שם טוב. השמיר על שם טוב. אל תעשה Compromises. אל תדאג להרבה כסף”

“הספרות תציל אותי, זו הוודאות היחידה שאני בטוח בה.”

“איני יודע על התקדמות מדעית משמעותית שלא דרשה השתתפות משמעותית של שני המוחשים. כך אינו נכון לאמנות, בה כפי הנראה אין ניסויים שיכולים, באמצעות צופים מסוגלים, מוטיבציוניים ונייטרליים, לקבוע לשביעות רצונם הדדית איזו יצירות הן גדולות.”

“עוצר נשימה, מפואר, מופלא, נשגב, כל המילים האלה מתארות אותך, בדיוק כפי שאת. את יצירת אמנות! תיהני מיופייך!”

“האמנות אינה חושפת את עצמה בפני כל אחד, אלא בפני מאמינים הנקראים אמנים.”

“רומפורד ידע כי קונסטנט ינסה להזדקק לתמונה על ידי שימוש בה במסחר. אביו של קונסטנט עשה דבר דומה כשגילה שלא יוכל לקנות את "מונה ליזה" של לאונרדו במחיר כלשהו. הזקן העניש את מונה ליזה על ידי שימוש בה בקמפיין פרסומי לטבליות. זו הייתה הדרך הקפיטליסטית לטפל באמנות, שסיכנה להחליש את כוחה.”

“כל אמן לוקח את יצירתו האחרונה אל הקבר.”

“משיכה לגילוי עצמי ולביטוי עצמי יכולה לרומם אותנו ולסייע לנו להילחם בשעמום האפי. המחיר של כתיבה כנה ככל האפשר יכול לגרום לכותב להידרדר רגשית אל מחוץ לשליטה. מזגו הסוער של הכתיבה יכול להתגלות כמשיכה קטלנית, ורבים מן הסופרים הבולטים נכנעו לחרבו האדירה של האביר האפל. יותר מדי סופרים וחבורת משוררים מתים מצאו את עצמם נסחפים מסוכן על הנהר הזורם של הדיו השחורה, שלובים במאבק לחיים ולמוות עם זרמי היצירה של הדחף המתנגשים בתרמילי הטירוף הסלעיים. כל האמנים חייבים להדוף את הדחף להיכנע להדף שאחרי הטירוף. עורק הטירוף של כאב הדקירה שאנו עשויים לחשוב שהוא שייך לנו בלבד הוא למעשה אבן הראשה של ספורט הדם המכונה חרדה קהילתית.”

“אין דוגמאות, בספרות כבעולם, ואפילו בציור, זה סיכון מקצועי לאמן, מכיוון שדוגמאות באמנות, בתנהגות, בגידול הרוח והמחשבה — אפילו אם נדחות — מגדילות ומפירות את מבטו של האמן על קיומו. הרבה יותר קטלני, לאמן שאין לו דוגמאות, הוא הקללה של הבוז, ההטלת בוז על יצירתו הטובה ביותר של האמן, במיוחד על יצירותיו המקוריות ביותר, העומדות במרחק ניכר מהנורמה, רק מכיוון שיש שם רק חוסר ידע, וטענה שבעצם כמשקיף על האמנות, שיפוטו חופשי מכל מגבלות של דעה קדומה, ושהוא מודע, אפילו, לכל האמנות שמתחשבת באמת כמשמעותית בעולם.”

“החברים שלך הם כולם הכלבים המשעממים ביותר שאני מכיר. הם אינם יפים: הם רק מקושטים. הם אינם נקיים: הם רק מגולחים ומגוהצים. הם אינם מכובדים: הם רק לבושים לפי האופנה. הם אינם משכילים: הם רק עוברים בקולג'. הם אינם דתיים: הם רק שוכרי ספסלים. הם אינם מוסריים: הם רק קונבנציונליים. הם אינם בעלי סגולה: הם רק פחדנים. הם אפילו אינם מושחתים: הם רק "חלשים". הם אינם אמנותיים: הם רק זימתיים. הם אינם משגשגים: הם רק עשירים. הם אינם נאמנים, הם רק כנועים; לא מסורים, רק כבשיים; לא חדורי רוח ציבורית, רק פטריוטים; לא אמיצים, רק רודפי מריבות; לא נחושים, רק עקשנים; לא תקיפים, רק שתלטנים; לא בעלי שליטה עצמית, רק קהי חושים; לא מכבדים את עצמם, רק יהירים; לא טובי לב, רק סנטימנטליים; לא חברתיים, רק חובבי חברה; לא מתחשבים, רק מנומסים; לא אינטליגנטיים, רק דוגמטיים; לא מתקדמים, רק סיעתיים; לא דמיוניים, רק אמונות טפלות; לא צודקים, רק נקמנים; לא נדיבים, רק מפייסים; לא ממושמעים, רק מוכנעים; ובכלל לא אמיתיים: שקרנים כולם עד לשד עצמות נשמתם.”

“גלוסטר: עתה, אדוני הטוב, מי אתה? אדגר: אדם עלוב מאוד, שנעשה מאולף למכות הגורל, אשר על ידי אמנות היגון הידוע והמורגש אני מלא רחמים טובים.”

“אמונותיי הדתיות והשקפותיי המדעיות אינן יכולות בשלב זה להיות מוגדרות באופן ספציפי יותר מאשר כשל מאמין באבולוציה יוצרת. אני מבקש ששום אנדרטה ציבורית או יצירת אמנות או כתובת או דרשה או טקס זיכרון המנציחים אותי לא ירמזו שקיבלתי את הדוגמות המיוחדות לאיזושהי כנסייה ממוסדת או זרם דתי, ואף לא ילבשו צורה של צלב או של כל מכשיר עינויים אחר או סמל של דם קורבן”