“המחשבה הייתה עינוי; למה לא לוותר על החשיבה, להיסחף ולחלום? אבל אומללות העולם, חשבה, מכריחה אותי לחשוב. או שמא זו הייתה פוזה? האם לא ראתה את עצמה בתנוחה המתהווה של מי שמצביע על לבו המדמם? שלמי שאומללות העולם היא אומללות, בשעה שבאמת, חשבה, איני אוהבת את בני מיני. שוב ראתה את המדרכה המנוקדת באודם, ופנים המתקהלים בפתחו של ארמון תמונות; פנים אפאתיות, פסיביות; פניהם של אנשים המורדמים בידי תענוגות זולים; שלא היה להם אפילו האומץ להיות הם עצמם, אלא היו חייבים להתחפש, לחקות, להעמיד פנים.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←