“לאט לאט הוציא את הבגדים שבהם, עשר שנים קודם לכן, עזבה קוזט את מונפרמיי; תחילה את השמלה הקטנה, אחר כך את הצעיף השחור, אחר כך את נעלי הילדה הגדולות והכבדות שקוזט עדיין כמעט יכלה לנעול, כה זעיר היה כף רגלה, אחר כך את האפודה העשויה פוסטיאן עבה מאוד, אחר כך את החצאית הסרוגה, אחר כך את הסינר עם הכיסים, אחר כך את גרבי הצמר.... ואז צנח ראשו הלבן והנכבד על המיטה, הלב הסטואי הזקן הזה נשבר, פניו נבלעו, כביכול, בבגדיה של קוזט, וכל מי שהיה עובר באותה שעה לאורך המדרגות היה שומע בכי שאי אפשר היה לעצור אותו.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←