“גד ראה את כל אלה מבחוץ וממעלה, לבדו, והלב שלו היה כבד מאוד בתוכו, אף על פי שלא הודה לעצמו שהוא עצוב. כשהערב ירד הוא עדיין התעכב ברחובות, לא רוצה לחזור לבתי המלון. הוא שמע אדם וילדה מדברים זה עם זה בשמחה כשהיו יורדים ברחוב לעבר הפלאך, ופתאום הוא פנה, כי הכיר את קולו של האדם. הוא רץ אחריהם והצטרף אליהם, עמד לצידם בערב שיחור הכוכבים, באור רק של זריחות נר רחוקות. הילדה צעדה אחורה, אך האדם ניגש אליו, והרים את המזרן שהוא נשא בין השניים, כמגן נגד איום או מעשה רע. וזה היה יותר ממה שגד יכול היה לסבול. קולו רעד קצת כשאמר: "חשבתי שאתה תדע אותי, וטש." גם אז התלבט וטש רגע: "אני מכיר אותך," אמר, והנמיך את המזרן, לקח את ידו של גד והחזיק אותו על כת”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←