“קול אמר: אחת. אחת. אחת, שתיים. אחת, שתיים. ואז הצעדים חזרו אל המרחק. אחרי זמן מה, קול אחר אמר: אחת, שתיים, שלוש, ארבע— והיקום בא לידי הוויה. לא היה נכון לקרוא לזה המפץ הגדול. זה היה רק רעש, וכל מה שרעש כזה יכול ליצור הוא עוד רעש וקוסמוס מלא חלקיקים אקראיים. החומר התפוצץ אל תוך הוויה, לכאורה ככאוס, אבל למעשה כאקורד. אקורד הכוח האולטימטיבי. הכול, יחד, ניתז החוצה בפרץ אדיר אחד, שנשא בתוכו, כמו מאובנים הפוכים, את כל מה שהוא עמד להיות. ובתוך הענן המתרחב, המתפתל בזיגזגים, חי, אותה מוזיקה חיה פראית ראשונה. לזה היה צורה. לזה היה סחרור. לזה היה קצב. לזה היה ביט, ואפשר היה לרקוד לזה. הכול רקד.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←