“גרגורי?” קראתי. לא יכולתי להתאפק. זה היה לא הגיוני, אבל פחדתי לראות אותו בורח ממני. הוא הסתובב לעברי, רגליו מסתובבות בעפר. בזהירות חציתי לרגע אל האור. “אתה, אממ…” שאפתי עמוק. “אתה חושב שעדיין תרצה להיות חבר שלי מחר?” עצרתי את נשימתי וחיכיתי לתשובתו. אף על פי שיכולתי לחוש כיצד אור השמש מצמרר במורגש כל סנטימטר של עור חשוף, החיוך שגרגורי חייך אליי עורר בי גל של חמימות שאפילו השמש לא יכלה להשתוות אליו. “אני תמיד ארצה להיות חבר שלך, אנאבל. את רוצה להיות שלי?” ראשי הנהן בטירוף, באקסטזה, מעצמו. נעלמתי שוב בין הצללים וצפיתי בחברי החדש עד שעקף את ביתם של הופקינס. ואז חיכיתי עד שמכוניתו נסעה משם — גרגורי ואמו בדרכם הביתה. הייתי באופוריה שאין כמותה, אבל לא איבדתי לגמרי את אחיזתי במציאות. ידעתי שהמבחן האמיתי יבוא ביום שני. דבר אחד היה להתיידד עם מנודה בפרטיות היער, ודבר אחר לגמרי היה להסתכן בלעג ובפגיעה במוניטין כשאתה מוקף בבני גילך. זה היה נכון גם לגבי מי שליבם גדול במיוחד, וכעת האמנתי שזהו גרגורי היל.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←