“היא יכלה לשמוע, אי שם במרחק, את אחיה קוראים זה לזה ביער שמאחורי הבית. היא קיוותה נואשות שהמשחק שלהם לא יביא אותם קרוב יותר, שהם לא יבריחו את הציפורים. איכשהו היא ידעה שלא זוכים להרבה רגעים כאלה בחיים: רגעים שבהם אתה יודע, בלי שום ספק, שאתה חי, כשאתה מרגיש את האוויר בריאותיך ואת הדשא הרטוב מתחת לרגליך ואת הכותנה על עורך; רגעים שבהם אתה לגמרי בהווה, כשלא העבר ולא העתיד חשובים. היא ניסתה להאט את נשימתה, בתקווה איכשהו להאריך את הרגע הזה לנצח.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←