“ריצ'רד הניח בצד את ספרי נרניה, משוכנע, בעצב, שהם אלגוריה; שמחבר (שבו בטח) ניסה להגניב משהו מעבר לו. אותה סלידה הייתה לו גם מסיפורי פרופסור צ'לנג'ר, כשהפרופסור הזקן והצווארוני-כמו-שור נעשה למאמין בספיריטואליזם; לא מפני שלריצ'רד היו בעיות כלשהן להאמין ברוחות - ריצ'רד האמין, בלי בעיות או סתירות, בהכול - אלא מפני שקונאן דויל הטיף, וזה ניכר מבעד למילים. ריצ'רד היה צעיר, ותמים בדרכו, והאמין שיש לתת אמון במחברים, ושלא צריך להיות דבר חבוי מתחת לפני השטח של סיפור.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←