“תומאס וולף הזהיר בכותרת של הרומן הגדול של אמריקה כי אי אפשר לחזור הביתה שוב. נהניתי מהספר, אבל מעולם לא הסכמתי עם הכותרת. אני מאמינה שאדם לעולם אינו יכול לעזוב את הבית. אני מאמינה שאדם נושא את הצללים, החלומות, הפחדים והדרקונים של הבית מתחת לעורו, בפינות הקיצוניות של עיניו ואולי בסחוס של תנוך האוזן. הבית הוא אותו אזור צעיר שבו ילד הוא הדייר החי האמיתי היחיד. הורים, אחים ושכנים הם התגלמויות מסתוריות, שבאות, הולכות ועושות דברים מוזרים ובלתי נתפסים בתוך הילד וסביבו, האזרח היחיד בעל הזכויות באזור זה. […] אנו עשויים להתנהג במתוחכמות ובעולם הגדול, אבל אני מאמינה שאנו חשים בטוחים ביותר כאשר אנו נכנסים פנימה אל עצמנו ומוצאים בית, מקום שאנו שייכים אליו, ואולי המקום היחיד שבו אנו באמת עושים זאת.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←