“אחרי ארוחת הערב נטליה ניגשה לקלוויקורד, לבקשתו של הנסיך אנדריי, והחלה לשיר. הנסיך אנדריי עמד ליד החלון, שוחח עם הנשים, והאזין לה. באמצע משפט חדל הנסיך אנדריי לדבר, וחש לפתע גוש בגרונו מדמעות, שאפשרותן מעולם לא חלמה בו. הוא הביט בנטליה שרה, ומשהו חדש ומבורך התעורר בנפשו. הוא היה מאושר, ובאותה שעה היה עצוב. ודאי שלא היה לו על מה לבכות, אך היה מוכן לבכות. על מה? על אהבתו שחלפה? על הנסיכה הקטנה? על אשליותיו שאבדו? על תקוותיו לעתיד? כן, ולא. העיקר שגרם לו להיות מוכן לבכות היה תחושה פתאומית, חיה, של הניגוד הנורא בין משהו אין־סופי ובלתי־מוגבל הקיים בו, ובין משהו מוגבל וחומרי, שהוא עצמו היה, ואף היא הייתה. ניגוד זה כאב את לבו, ושימח אותו בעוד היא שרה.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←