“אוכלי המוות חיכו לנו,” הארי אמר לה. “הקיפו אותנו ברגע שהתרוממנו לאוויר — הם ידעו שזה יהיה הלילה הזה — אני לא יודע מה קרה לכל השאר, ארבעה מהם רדפו אחרינו, בקושי הצלחנו להימלט, ואז וולדמורט השיג אותנו —” הוא שמע את הנימה המתנצלת בקולו, את התחינה שתבין למה הוא לא יודע מה קרה לבניה, אבל — “תודה לאל שאתה בסדר,” היא אמרה, ומשכה אותו לחיבוק שלא חשב שמגיע לו. “אין לך ברנדי, נכון, מולי?” שאל האגריד בקול מעט רועד. “למטרות רפואיות?” היא יכלה לזמן אותו בקסם, אבל כשמיהרה חזרה לעבר הבית העקום, הארי ידע שהיא רוצה להסתיר את פניה.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←