“אנשים יכלו לראות אותי עם שיער צהוב וקריירה מצליחה ולחשוב שהכול טוב. היו לי תקופות של שנאה עצמית ברמה הכי בסיסית, של לקום ולא להיות מסוגלת לראות את הפרצוף שלך בראי, או לשנוא את הגוף שלך. עד היום אני לא יודעת לקבל מחמאות. כדי לא להיפגע. היום נשארו בי שרידים של זה, אבל האישיות שלי היא פחות קלילה ממה שנראה אז. פחות בלונדינית. אבל הרגשתי שכאילו אסור לי לכעוס, להיות בדיכאון. שאצלי העצב יותר נעים או ארוז יותר טוב. אבל מבפנים היה רע מאוד.”