אסנת פישמן

“חשבתי שאני אהיה מורה לספרות. לא העזתי לחלום על לימודי משחק, פחות היה מקובל אז. היום כולם רוצים להיות שחקנים.”

“יש משהו בהפרעה אנטי־סוציאלית שדווקא כיף לשחק את זה.”

“אנשים יכלו לראות אותי עם שיער צהוב וקריירה מצליחה ולחשוב שהכול טוב. היו לי תקופות של שנאה עצמית ברמה הכי בסיסית, של לקום ולא להיות מסוגלת לראות את הפרצוף שלך בראי, או לשנוא את הגוף שלך. עד היום אני לא יודעת לקבל מחמאות. כדי לא להיפגע. היום נשארו בי שרידים של זה, אבל האישיות שלי היא פחות קלילה ממה שנראה אז. פחות בלונדינית. אבל הרגשתי שכאילו אסור לי לכעוס, להיות בדיכאון. שאצלי העצב יותר נעים או ארוז יותר טוב. אבל מבפנים היה רע מאוד.”

“בתיאטרון נכנסים אנשים שהיו חצי שעה בריאליטי אבל זה גם משך הזמן שהם נשארים בתיאטרון. מי שבוחר תיאטרון, צריך לדעת שזה לא עולם נוצץ והעבודה גדושה בתפקידים פחות מתוקשרים ומדוברים ולא כל שנה מועמדים לפרסים, ולא כל תפקיד מקבל חשיפה. מי שמעוניין בפרסום ומסיבות השקה זה לא זה.”

“לא ידעתי אם אני באמת רוצה להיות שחקנית. לא הייתה לי אמביציה מטורפת והיו עוד דברים שרציתי לעשות בחיים. חשבתי שאולי אהיה אמנית פלסטית, למדתי פאנג שווי, קצת פסיכולוגיה, ניסיתי להיות ברמנית ונכשלתי כשמישהו ביקש שאכין לו מרטיני.”