“זה היה סיפור כמעט אמיתי. כי אני, בעוונותי, נסעתי הרבה בדרכים, ואת הילדים שלי השארתי לבעלי בבית. כשחזרתי תמיד הייתי מביאה להם בלונים ולפעמים הם התפוצצו. אז הייתי מנחמת אותם. 'אל תצטער רוני רון, זה סופו של כל בלון'. יש בספר הזה הרבה חלומות ורצונות שמתפוצצים, בום טראח. זה קורה לבני אדם, לפגישות, לחלומות. אולי לכן זה הפך לרב מכר.”