מרים רות

“זה היה סיפור כמעט אמיתי. כי אני, בעוונותי, נסעתי הרבה בדרכים, ואת הילדים שלי השארתי לבעלי בבית. כשחזרתי תמיד הייתי מביאה להם בלונים ולפעמים הם התפוצצו. אז הייתי מנחמת אותם. 'אל תצטער רוני רון, זה סופו של כל בלון'. יש בספר הזה הרבה חלומות ורצונות שמתפוצצים, בום טראח. זה קורה לבני אדם, לפגישות, לחלומות. אולי לכן זה הפך לרב מכר.”

“ספר ספר לגילו. לילד קטן יש תחושת ביטחון במקומות המוכרים, וכשהוא גדל עולמו מתרחב ודמיונו משתכלל והוא מכניס לחדרו גם מפלצות ופיות וקוסמים. קיימת אצל הילד התפתחות בהבנת הספרות. קודם הוא יוצא אל הסביבה הקרובה ואחר כך הוא מרחיב אופקים. בהתחלה ההורים מספרים לו שיש שתי עיניים ואף אחד ופה קטן ואחר כך שיש גם נקודות חן ופצעי בגרות והכינה נחמה.”

“ידעתי בדיוק למי אני כותבת, כי הייתי הגננת הראשונה בקיבוץ יגור ומחנכת לילדים, הכרתי מקרוב את הבעיות הגדולות והשמחות הקטנות שמרכיבות את עולמם. למשל, 'הבית של יעל', שמספר על ילדה שחיפשה מקום שיהיה רק שלה. כתבתי אותו כשבקיבוץ לא היה לשום ילד פינה עצמאית משלו. שנים סיפרתי סיפורים לילדים והתגובות שלהם עזרו לי ללטש אותם ולייצר את התוצאה הסופית.”

“אהבתי לכתוב ואהבתי ילדים. זו הייתה תמיד נקודת המפגש. האמריקנים נתנו לסוג הזה של ספרי ילדים הגדרה קולעת: 'ספרי כאן ועכשיו'. וזה נכון, כי כבודן של מעשיות מפחידות או אגדות פלאיות במקומו מונח, אבל ילד מתחבר הרבה יותר בקלות לעולם מוכר.”

“לכתוב ספר ילדים זה מאוד אישי, אני עובדת על שיר עד שהוא מוצא חן בעיני. ולפעמים, כשהוא מתארך יותר מדי, אני תוקעת למדגרה. ככה אני קוראת למגירה שלי בבית, שיש בה רישומים שלא יסתיימו לעולם.”

“יצירה טובה צריך לקרוא כמו שקוראים תוים: סימן קריאה, נקודותיים, פסיק.”

“אני חושבת על כל ספר חדש שיוצא שהוא הכי טוב. עד הבא אחריו.”

“אני לא רק כותבת לילדים אני כותבת גם לעצמי, לבטא מה שלי חסר.”