“אנוכי מרגיש בעצמי נחת־רוח יתירה בחול־המועד. יום־טוב גופו הרי הוא כחתונה עם כל שאונה והמונה, עם כל טרדותיה ובלבוליה: הרבה רעש ומעט נחת. מה שאין כן חול־המועד: הוא – כעין שבעת ימי המשתה, אחרי החתונה, הימים הראשונים של חודש־הזהב. השאון, המהומה כבר עברו, החיים המסודרים התחילו, אפס כי החולין שבחיים אינם נראים עדיין, אינם נרגשים עוד, והכל עדיין חדש ומבהיק ומבריק וטוב ונעים, וממשיך את הלב.”