“דינה, שיצאה, כנראה, ממיטתה, פתחה לו, כשטלית קלה חבושה בחפזה לכתפיה החשופות והמתכווצות ושיניה נוקשות קצת בפיה ונשימתה שואנת במקצת, והביאתהו חדריה כשהיא נוגה ושותקת. היה הדבר דומה, כאילו חיכתה לו והייתה בטוחה בו שיבוא, וכשבא הרי זו מכירה לו טובה.”