אורי ניסן גנסין

“החידוש שחידש גנסין ביצירת רצף סיפורי המתקדם לא במהלך לינארי סיבתי של זמן מרחב אלא במעקב אחר תנועות הזיכרון והחשיבה הזורמת.”

“האינדיווידואליסט הלירי המעודן.”

“דינה, שיצאה, כנראה, ממיטתה, פתחה לו, כשטלית קלה חבושה בחפזה לכתפיה החשופות והמתכווצות ושיניה נוקשות קצת בפיה ונשימתה שואנת במקצת, והביאתהו חדריה כשהיא נוגה ושותקת. היה הדבר דומה, כאילו חיכתה לו והייתה בטוחה בו שיבוא, וכשבא הרי זו מכירה לו טובה.”

“התלהבות זו של שתיקה, אותה התלהבות שאינה שואגת, אלא שוקקת במסתרים ומפרה פחות או יותר את הנפש, זו אינה מבצבצת מתוכם.”

“הפנה משהו את עיניו מבלי משים וירא פתאום את השמים, אשר מעבר לשמשות, והנה הם משוחררים והם גבוהים עוד ועמוקים.”

“באים בני אדם נוטלים את החיים ועושים אותם ויתורים ויתורים כבר בשחר אביבם.”

“רגיל אנוכי תמיד, מדי קוראי באיזה ספר, לתאר לי בדמיוני את מעמדו של אותו סופר באותה שעה, שהוא יושב ומטפל ביצירתו.”

“זו הייתה אותה מנגינה, שהיו קוראים לה מנגינת המוות. מנגינה נוגה וחודרת למצולות הומות ומלאתי צלילי חלום רחוק.”

“פניה הכהים של זו שהיו תכופות נוגים למדי היו אורים ואורים מיום ליום.”

“שירה אחת נוגה ופראית משירות המולדת שלו הרחוקה.”

“היו משחקים ומדברים ומתלוצצים ומשוררים מעט.”

“תוכן המוסריות זוהי התשוקה לחיים מלאים.”

“המחשבה תהיה חופשית.”

“בנטות השמש תבוא.”