“היינו קופצים מבית לבית דרך הגינות. כולנו היינו משפחה אחת גדולה של ילדי שחקני הבימה. ככה עברה הילדות שלנו. המטפלות שלנו היו לוקחות אותנו בכל פעם לבית של מישהו אחר. זה היה משהו מיוחד מאוד, קיבוץ קטן בעיר, של 'ילדי הבימה', ככה קראנו לעצמנו, וככה כולם קראו לנו.”