“תזדקף מלוא פאר קומתה, עיניה גחלים לוחשות־מהבהבות – רוך האיילה ואומץ הלביאה בהן; שפעת צמותיה מתנועעת לליטוף הרוח; חמדת גופה הכובש לבבות עטופה שמלת־בד פשוטה ורוח ההרים מערטלת מחשופי בשרה הלבן משלג – כמלכה תפסע אל עבר העם אשר במדרון, תעמוד רגע כלופתת במבטה סביביה כאשר יפקוד רועה עדרו, תרים זרועותיה אל על ושפתיה תלחשנה תפילת־חרש.”