“כך אנחנו חיים את חיינו. לא משנה כמה עמוק וקטלני הוא האובדן, לא משנה כמה חשוב הדבר שנגנב מאיתנו — שנחטף ממש מידינו — גם אם נישאר משתנים לגמרי, עם רק השכבה החיצונית של העור מן העבר, אנחנו ממשיכים למלא כך את חיינו, בדממה. אנחנו מתקרבים עוד ועוד אל קצה פרק הזמן שהוקצב לנו, נפרדים ממנו בעודו נגרר מאחור. חוזרים, לעיתים במיומנות, על מעשי היומיום האינסופיים. משאירים אחרינו תחושה של ריק שאין להתגבר עליו... אולי, במקום רחוק כלשהו, הכול כבר אבוד, בשקט. או שלפחות קיים מקום שקט שבו הכול יכול להיעלם, להתמזג יחד לדמות אחת, חופפת. וככל שאנחנו חיים את חיינו אנחנו מגלים — כשהחוטים הדקים המחוברים לכל אחד מהם נמשכים אלינו — מה אבד. עצמתי את עיניי וניסיתי להעלות בדעתי כמה שיותר דברים יפים שאבדו. לקרב אותם אליי, להיאחז בהם. בידיעה כל העת שחייהם חמקמקים.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←