“שימאמוטו הייתה אחראית על התקליטים. היא הייתה מוציאה אחד מהעטיפה שלו, מניחה אותו בזהירות על הפטיפון בלי לגעת בחריצים באצבעותיה, ואחרי שהייתה מוודאת שהיא מנקה את המחט מאבק בעזרת מברשת זעירה, הייתה מורידה את המחט בעדינות רבה על התקליט. כשהתקליט היה מסיים להתנגן, היא הייתה מתיזה עליו ספריי ומנגבת אותו במטלית לבד. לבסוף הייתה מחזירה את התקליט לעטיפה שלו ולמקומו הנכון על המדף. אביה לימד אותה את ההליך הזה, והיא הייתה ממלאת אחר הוראותיו במבט נורא רציני על פניה, עיניה מצומצמות, נשימתה עצורה. בינתיים אני הייתי על הספה, צופה בכל תנועה שלה. רק כשהתקליט היה חוזר בבטחה למדף היא הייתה פונה אליי ומחייכת חיוך קטן. ובכל פעם המחשבה הזאת הכתה בי: זה לא היה תקליט שהיא טיפלה בו. זו הייתה נשמה שברירית בתוך בקבוק זכוכית.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←