“אני יוצא אל המרפסת ומביט למעלה אל הכוכבים המנצנצים מעל, הפיזור האקראי של מיליוני כוכבים. אפילו בפלנטריום לא היית מוצא כל כך הרבה. חלקם באמת נראים גדולים ומובחנים, כאילו אם היית מושיט את ידך בכוונה אפשר היה לגעת בהם. כל זה עוצר נשימה. אבל לא רק יפה — הכוכבים, כמו העצים ביער, חיים ונושמים. והם צופים בי. מה שעשיתי עד עכשיו, מה שאני עומד לעשות — הם יודעים הכול. שום דבר לא חומק מעיניהם הפקוחות. כשאני יושב שם מתחת לשמי הלילה הזוהרים, שוב אוחז בי פחד אלים. הלב שלי הולם בקצב מסחרר, ואני בקושי מצליח לנשום. כל מיליוני הכוכבים האלה מביטים בי מלמעלה, ומעולם לא הקדשתי להם יותר ממחשבה חולפת. לא רק כוכבים — כמה עוד דברים לא הבחנתי בהם בעולם, דברים שאני לא יודע עליהם דבר? פתאום אני מרגיש חסר אונים, חסר כוח לחלוטין. ואני יודע שלעולם לא אצליח לברוח מן התחושה הנוראה הזאת. (135)”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←