“אני מכירה אישה שעושה קעקועים כל הזמן. היא רוכשת קעקועים חדשים כמו שאני אולי אקנה זוג עגילים חדש. היא מתעוררת בבוקר ומכריזה, "אני חושבת שאלך היום לעשות קעקוע חדש." אם תשאלו אותה איזה סוג של קעקוע היא מתכננת לעשות, היא תגיד כלאחר יד, "אין לי מושג….אחליט כשאגיע לסטודיו לקעקועים. או שפשוט אתן לאמן להפתיע אותי." עכשיו, האישה הזאת היא לא נערה. היא אישה בוגרת עם ילדים בוגרים, והיא מנהלת עסק מצליח. היא גם ממש מגניבה, יפהפייה באופן ייחודי, ואחת הרוחות החופשיות ביותר שפגשתי אי פעם. כששאלתי אותה איך היא יכולה לסמן את הגוף שלה בצורה כל כך כלאחר יד וכל כך לצמיתות, היא אמרה, "אה, אבל את לא מבינה: זה לא לצמיתות! זה זמני." מבולבלת, שאלתי, "את מתכוונת שכל הקעקועים שלך זמניים?" היא חייכה כמו בודהה סקסי של רוקנרול ואמרה, "לא, מותק. הקעקועים שלי הם קבועים — הגוף שלי הוא זה שזמני. וגם שלך. אנחנו כאן על פני האדמה לזמן קצר מאוד. אני רק רוצה לקשט את העצמי הזמני שלי בצורה הכי שובבה ויפה שאפשר, כל עוד יש לי זמן." אני אוהבת את זה כל כך, שאין לי אפילו איך להסביר לכם. אני עצמי לא מכוסה בקעקועים. (למרות שיש לי שניים. לפני שיצאתי למסע של Eat, Pray, Love, כתבתי על האמות שלי בשתי מילים בדיו לבנה: אומץ וחמלה.) אבל אני כן רוצה לחיות את החיים הזמניים המעוטרים בצורה הכי חיה שאפשר. אני לא מתכוונת רק מבחינה פיזית. אני מתכוונת רגשית, רוחנית, אינטלקטואלית. אני לא רוצה לפחד מצבעים עזים, או מאהבה גדולה, או מהחלטות משמעותיות, או מחוויות חדשות, או ממיזמים יצירתיים מסוכנים, או משינויים פתאומיים, או אפילו מכישלון גדול.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←