“הגיע יום נורא אחד שבו הרמתי את הטלפון וידעתי מיד, כפי שאדם יודע עם כמה ידידים ותיקים עוד לפני שהם מדברים, שזה היה אדוארד. הוא נשמע כאילו הוא מתקשר מתחתיתו של באר. אני עדיין מודה לכוכבי שלא אמרתי את מה שכמעט אמרתי, משום שחבריו לטלפון של הפרופסור הטוב היו רגילים לעודד אותו או להקניט אותו ולהוציא אותו מהתקפי פסימיות וחוסר ביטחון, כשהיה אומר לפעמים דברים מגוחכים כמו: "אני מקווה שלא אכפת לך שאני מפריע לך, איזה ווג ופרחח שכמוני." התרופה לכך לא הייתה להיכנע לזה אלא להשיב בדברים מחזקים וסאטיריים, שבמהרה היו מחזירים את הצחוק המגרגר אל גרונו. אבל אני שמח שלא אמרתי, "מה, אדוארד, שוב מתבוסס במי הרחמים העצמיים?" כי הפעם הוא התקשר כדי לומר לי שחלה בזן נדיר של לוקמיה. לא באופן חריג כלל וכלל, הוא ניצל את ההזדמנות כדי להזכיר לי שחשוב מאוד תמיד לקבוע ולשמור על פגישות סדירות עם הרופא של אדם.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←