“אף שהיה עטוף במשך עשור במעטה לכאורה של אנונימיות ואפלוליות, אוסאמה בן לאדן היה רחוק מלהיות אדם בלתי נראה. הוא היה נוכח בכל מקום ומוחשי, הן בצורה פיזית והן בצורה קיברנטית-רפאית, עד כדי כך שמותו קיבל משהו מן התחושה של גירוש שדים. משמח לדעת שלפני שהגיע הסוף, הוא החל לפחות לנחש את ממדי טעותו ב-11 בספטמבר. חיוני לזכור שסגנו הקנאי והלוחמני ביותר, אבו מוסעב א-זרקאווי, לא רק הותיר את גופתו בעיראק, אלא גם הוקע ונידח אפילו בידי הסונים מן המיעוט שבשמם כביכול שפך כל כך הרבה דם והמיט חורבן כה קדחתני. משמח אף יותר שבן לאדן עצמו נחשף כגידול טפילי על גופה המוגלתי של מכונת מדינה פושטת רגל וגסה, וכי הוא מצא את עצמו חסר כל יכולת להשמיע הערה קוהרנטית על הגל—יש לקוות שזהו גל, ולא רק גל קטן—של הדרישה לצורת חברה אזרחית אחראית וחילונית. לא יכלה להיות אישוש נאה מזה לכוח החיים, המוצב בניגוד כה חם ואותנטי לחגיגת המוות ההיסטרית, ולמוות-בחיים ההוא המתקיים בקהות של שלטון תיאוקרטי, שבו הנשיות והמוזיקה והספרות נחנקות, וגברים צעירים עוברים מוטציה לרוצחים רובוטיים.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←