“כמובן, את יכולה לקבל שם אמיתי של צייד צללים, אמר ויל. את יכולה לקבל את שלי. טסה הביטה בו, כולה שחור ולבן על רקע השלג והאבן בשחור-לבן. השם שלך? ויל צעד לעברה, עד שעמדו פנים אל פנים. ואז הושיט יד לקחת את ידה והחליק את הכפפה שלה, שאותה הכניס לכיסו. הוא החזיק את ידה החשופה בשלו, אצבעותיו מכורבלות סביב אצבעותיה. ידו הייתה חמה ומחוספסת, והמגע שלו גרם לה לרעוד. עיניו היו יציבות וכחולות; הן היו כל מה שוויל היה: אמיתי ורך, חד ושנון, אוהב וטוב לב. תינשאי לי, אמר. תינשאי לי, טס. תינשאי לי ותיקראי טסה הרונדייל. או תהיי טסה גריי, או כל שם שתרצי לקרוא לעצמך, אבל תינשאי לי ותישארי איתי ולעולם אל תעזבי אותי, כי איני יכול לשאת עוד יום אחד מחיי שיחלוף בלי שאת תהיי בו.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←