“יש שממה שחורה רחבה, נפתחת כפה, בכל כיוון התפשטות בלתי-סופית, תחושת העומק בה מרגשת עד קצה. והחושך הוא נצחי. שם שבו אור קיים, הוא טהור, נורא-חזק, נורא-עז; אך אור קיים כמעט לא-כלל, והחושך עצמו טהור, נורא-חזק, נורא-עז אף הוא. אך בעיקר, יש בו כמעט לא-כלל בחושך הזה; למעט חתיכות קטנות כאן וישן, לעיתים קשורות לאור, הארון האינסופי הזה ריק. התמונה הזו מפחידה באופן מוזר. היא צריכה להיות מוכרת לנו. זו היקום שלנו. אפילו הכוכבים האלה, שמגיעים לנו כרבים, הם, כמו חול, כמו אבק, או פחות מאבק, בפרצופו העצום של המרחב שבו אין כלום. אין כלום! לא נמנעים מחרדה אמפתית כשנפתחים את "החשבות" של פסקל ונקראים: "אני האז”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←