“יש פרדוקס לגבי הצרה בנצרות. אשרי העניים, אך באמצעות משפט (כלומר, צדק חברתי) ונדבות עלינו להסיר את העוני בכל מקום שאפשר. אשרי אנחנו כאשר רודפים אותנו, אך אנו עשויים להימנע מרדיפה על ידי בריחה מעיר לעיר, ואנו עשויים להתפלל להינצל ממנה כפי שאדוננו התפלל בגת שמנים. אבל אם הסבל הוא טוב, האין ראוי לרדוף אחריו ולא להימנע ממנו? תשובתי היא שהסבל אינו טוב כשלעצמו. מה שטוב בכל חוויה מכאיבה הוא, לגבי הסובל, הכנעתו לרצון האל, ולגבי הצופים, החמלה שמעוררת והמעשי חסד שאליהם היא מובילה. ביקום הנופל והנפדה בחלקו, אנו עשויים להבחין בין (1) הטוב הפשוט היורד מאלוהים, (2) הרע הפשוט הנגרם בידי יצורים מורדים, ו-(3) הניצול של אותו רע בידי אלוהים למטרתו הגואלת, המוליד (4) את הטוב המורכב מתוך הרע הפשוט; אין בכך כדי לתרץ — אף כי ברחמים הוא עשוי להציל — את העושים רע פשוט. והבחנה זו היא מרכזית. מכשולים חייבים לבוא, אך אוי לאלה שבאמצעותם הם באים; חטאים אכן גורמים לחסד להתרבות, אך אין לנו להשתמש בתירוץ הזה כדי להמשיך לחטוא. הצליבה עצמה היא הטוב ביותר, וגם הגרוע ביותר, מכל האירועים ההיסטוריים, אך תפקידו של יהודה נותר פשוט רע... שכן ודאי תוציא אל הפועל את מטרת האל, יהיה אשר יהיה אופן פעולתך, אך יש הבדל עבורך אם תשרת כיהודה או כיוחנן.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←