“למזלו, שסטה חי כל ימיו הרחק מדי דרומה, בקלורמן, מכדי לשמוע את הסיפורים שנלחשו בטאשבאן על שד נרני נורא שהופיע בדמות אריה. וכמובן, הוא לא ידע אף אחד מן הסיפורים האמיתיים על אסלן, האריה הגדול, בנו של הקיסר שמעבר לים, המלך העליון מעל כל המלכים העליונים בנרניה. אבל אחרי מבט אחד בפניו של האריה הוא החליק מן האוכף ונפל לרגליו. הוא לא הצליח לומר דבר, אבל גם לא רצה לומר דבר, והוא ידע שאינו צריך לומר דבר. המלך העליון מעל כל המלכים רכן לעברו. רעמתו, ואיזו ניחוח מוזר וחגיגי ששרר סביבה, הקיפו אותו מכל עבר. הוא נגע במצחו בלשונו. הוא הרים את פניו ועיניהם נפגשו. ואז, מיד, התערבבו יחדיו זוהר הערפל החיוור וזוהר האש של האריה לכדי הוד מסתחרר, התקבצו יחדיו ונעלמו. הוא היה לבדו עם הסוס על גבעה מכוסה עשב תחת שמיים כחולים. והציפורים שרו.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←