“לא היה לו שמץ של מושג עד אותה שעה ממש כיצד ייראו, ואף פקפק בקיומם. אך כשראה אותם ידע כי תמיד הכיר אותם, והבין איזה תפקיד מילא כל אחד מהם בשעות רבות בחייו, כשסבר שהוא לבדו, כך שכעת יכול היה לומר להם, בזה אחר זה, לא ״מי אתם?״ אלא ״אז זה הייתם אתם כל הזמן.״ כל מה שהיו וכל מה שאמרו במפגש הזה עורר זיכרונות. התודעה המעומעמת של ידידים סביבו, שרדפה את בדידותו מאז ינקותו, זכתה עתה סוף סוף להסבר; אותה מוזיקה מרכזית בכל חוויה טהורה, שתמיד חמקה זה-אך-בקושי מן הזיכרון, הושבה עתה סוף סוף... הוא ראה לא רק אותם; הוא ראה אותו. בעל החיים הזה, הדבר הזה שנולד במיטה, יכול להביט בו. מה שהוא אש מסנוורת וחונקת בעיניך הוא עתה אור קר בעיניו, הוא עצם הבהירות, ולובש דמות אדם.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←