“היא חייכה. היא ידעה שהיא גוססת. אבל זה כבר לא היה חשוב. היא ידעה משהו שאף מילה אנושית לא יכלה אי־פעם לספר, והיא ידעה זאת עכשיו. היא חיכתה לכך והיא חשה בכך, כאילו זה היה, כאילו היא חיה את זה. החיים היו, ולו רק משום שהיא ידעה שהם יכולים להיות, והיא חשה זאת עכשיו כהמנון ללא צליל, עמוק מתחת לכולה הקטנה שטפטפה טיפות אדומות אל השלג, עמוק יותר מזה שממנו באו הטיפות האדומות. רגע או נצח — האם זה היה חשוב? החיים, שלא הובסו, התקיימו ויכלו להתקיים. היא חייכה, חיוכה האחרון, אל כל כך הרבה שהיה אפשרי.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←