“התנופה העזה של הנהר נראה כאילו הייתה בתוכה, בתוכה. גם כשהשלושות, המדריכות שלה, דיברו איתה, היא הרגישה שאינה יכולה לשמוע אותן ברור, בגלל הרעש. לא הרעש של הנהר, שבאמת רועם, רק מאחוריהן, קרוב למקלט הפשוט שהכינו לה, אלא רעש פנימי, כמו קול של צבירה ענקית של מילים, שנאמרו בו-זמנית, אך נאספו במשך כל חייה, ועתה מנסות לצאת מגופה. כשהן עלו לשפתיה, ובתגובה לשאלה: "את רוצה לחזור הביתה?", היא נטתה מעל שיח צהוב ליד זרועה וברחה. כל המילים משנותיה של חייה מילאו את גרונה. מילים שהיא אמרה, או שחשבה שאומרת, או בלעה לפני שאומרת לאביה, שנפטר שנים רבות קודם לכן. כל המילים לאמה. לבעליה. לילדיה. לאהובים. המילים שנשלחו אל הטלוויזיה, מפיצה את נגיף הבלבול הנפשי שלה. כשהת”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←