“אף שכעס נראה תגובה פסימית למצב, ביסודו הוא סימן לתקווה: התקווה שהעולם יכול להיות טוב יותר מכפי שהוא. האיש שצורח בכל פעם שהוא מאבד את מפתחות ביתו בוגד באמונה יפה אך פזיזה ביקום שבו מפתחות לעולם אינם אובדים. האישה שמתמלאת זעם בכל פעם שפוליטיקאי מפר הבטחת בחירות חושפת אמונה אוטופית באופן מסוכן, שלפיה בחירות אינן כרוכות בהונאה. החדשות לא צריכות לבטל תגובות כועסות; אך הן צריכות לעזור לנו לכעוס מהסיבות הנכונות, במידה הנכונה, למשך הזמן הנכון – וכחלק ממיזם בונה. וכאשר אין זה אפשרי, אז החדשות צריכות לעזור לנו להתאבל על טבעו המעוות של האדם וליישב אותנו עם הקושי שביכולת לדמיין שלמות ועדיין לא להצליח להשיגה – בשל מגוון סיבות מטופשות אך בכל זאת בלתי ניתנות להזזה.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←