Marcel Pagnol

“ההערצה המשתאה הזאת, שהחניפה ליהירותי, נראתה לי פתאום מטרידה מאוד, והייתי צריך להתאמץ כדי להישאר מדהים עד כדי כך.”

“בעוד דודה רוז נוזפת בו, הביטה בי אמי במבט חולמני. היא התפלאה איך רגליים כאלה קטנות יכולות לעשות בכל יום כל כך הרבה צעדים.”

“השחר היה צונן. קומץ כוכבי לכת עוד נצנצו, חיוורים. על מצוקי 'מרום הנשר' נרקמו ערפלים לבנים בשולי הלילה המתמעט, ובחורשת האורנים של פטיט איי, 'העין הקטנה', זימרה תנשמת נוגה שיר פרדה לכוכבים.”

“בשבילי, המוות אינו אומר דבר, אך הוא גורם לי צער על כך שעלי לעזוב את החיים.”

“כאלה הם חיי אדם: מספר שמחות קצרות המסתיימות ביגון בלתי נשכח.”

“המוות הוא כה בלתי נמנע עד כי הוא כמעט עניין של נוהל.”

“פטפטנים הם אלה המדברים איתך על זולתם. טרדנים הם אלה המדברים איתך על עצמם. אלה המדברים איתך על עצמך הם בני שיח יוצאים מן הכלל.”

“בכל ערב במשך ההצגה בתיאטרון, כאשר הצופים מתחילים לקנח את אפם, זה הרגע שבו ההצגה חדלה לעניין אותם.”

“יתרונם של הדוורים: הם יודעים את שמותיהם של כל האנשים, אך איש אינו יודע את שמם.”

“האקדמיה הצרפתית היא מכונה מוזרה שהפכה את הכבוד הלאומי למושב.”

“אנו הופכים לזקנים כאשר הצעירים נוטשים אותנו.”

“אילו היינו אומרים תמיד את האמת לקונה, המסחר לא היה מתאפשר.”

“עבור תייש, הדבר היפה ביותר זו עז.”

“המחזה היה כה רע עד כי השחקנים עצמם עזבו לפני הסוף.”

“אם נפתח את פיו של הזמיר לא נגלה את סוד שירתו.”