“היא הייתה אישה יפה מאוד. היה לה שיער אדום כהה, והעיניים שלה — העיניים שלה ממש כמו שלי, חשב הארי, מתקרב קצת יותר אל הזכוכית. ירוקות בוהקות — בדיוק אותו צורה, אבל אז הוא הבחין שהיא בוכה; מחייכת, אבל בוכה באותו זמן. הגבר הגבוה, הרזה, שחור-השיער שעמד לידה הניח את זרועו סביבה. הוא לבש משקפיים, והשיער שלו היה פרוע מאוד. הוא הזדקר מאחור, בדיוק כמו של הארי. הארי היה עכשיו כל כך קרוב למראה עד שהאף שלו כמעט נגע באף של השתקפותו. "אמא?" הוא לחש. "אבא?" הם רק הביטו בו, מחייכים. ואז, לאט לאט, הארי הביט בפניהם של האנשים האחרים במראה וראה זוגות אחרים של עיניים ירוקות כמו שלו, אפים אחרים כמו שלו, ואפילו איש זקן קטן שנראה כאילו היו לו הברכיים הגבשושיות של הארי — הארי הביט במשפחתו, בפעם הראשונה בחייו. הפוטרים חייכו ונופפו להארי, והוא הביט בהם בחמדנות, ידיו צמודות שטוחות אל הזכוכית כאילו קיווה ליפול דרכה ישר ולהגיע אליהם. הייתה בו תחושה עזה של כאב, חצי שמחה, חצי עצב נורא.”